פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      כשאתה מרגיש את הפרפרים בבטן

      כשהמתעמלת בוכה, כשגרטל מתפייט, כשהג'ודו ממכר והכדורגל לא רלוונטי. פז חסדאי מנסה להסביר למה אין כמו האולימפיאדה

      מתי אתה מבין שהאולימפיאדה זה אירוע הספורט הכי גדול בעולם? ברגע שאתה מביט בשעון, וקולט שכבר 40 דקות ברציפות אתה רואה תחרות קפיצה למים. כשאתה לא רק נסחף אחרי התחרות המוזרה הזאת, אלא גם נהיה מומחה. כשאתה מזהה שפריץ גדול בנחיתה, ומרגיש מאוכזב. כשאתה אומר בביטול "היא לא יישרה רגליים, לא מגיע לה יותר מ-7.5". כשלמחרת, בתחרויות מעשרה מטרים, אתה כבר מגיע מומחה הרבה יותר. כשבאיזשהו שלב, אתה כבר מגלה שיש לך פייבוריטית. בתחרות קפיצה למים!

      ואז אתה מזפזפ לאולם ההתעמלות, ושמח לשמוע את ג'קי וישניה. כשפתאום לקול של ג'קי וישניה, אדם שאתה נתקל בו אחת לארבע שנים, יש צליל מוכר. כשהצליל המוכר הזה, שהוא בכלל לא מוכר, מקושר אוטומטית למשהו חגיגי. כשמאמנים משופמים מחבקים ילדות רומניות בנות 14, וזה נראה טבעי, אפילו מחמם את הלב. כשילדות רומניות בנות 14 עושות גלגלון וסלטה משולשת על קורה ברוחב 10 ס"מ, ואתה מופתע כשהן נופלות. כשאתה רואה מתעמלים גברים עושים תרגיל קרקע, ולא מעביר ערוץ. להפך. אתה נשאר, עד הסוף, לראות מי ניצח. בתרגיל קרקע להתעמלות גברים.

      כשהשידור עובר לבריכה, ואתה מרגיש את הפרפרים בבטן. כשרק מלראות שמונה שחיינים מכל העולם נעמדים בשורה, אתה מתרגש. כשלמרות שכולם אלמונים, כולם נראים אותו דבר, כולם חסונים ומגולחים עם כובעי ים ומשקפת, אתה מסתקרן מהתחרות ביניהם. כשהם מתקרבים באיטיות לעבר קו הסיום, ואתה מעורב רגשית. כשברקע משה גרטל מלהג הבלי הבלים, וזה נשמע לך פיוטי פיוטים. כשאתה מגלה שכל כך התחברת לבריכה האולימפית, עד שכמה ימים אחרי זה אתה בוהה בשחייה צורנית. כן, אתה רואה שחייה צורנית. רקדניות במים עם פקקים באף. כי התגעגעת לבריכה.

      כשהשדר באולפן מפנה אותך לאולם הג'ודו, ואתה כולך דרוך. כשאתה ממלמל "יאללה סוסו, שחק רגוע". כשאתה לבד בבית באחת בצהריים, ותופס את עצמך צועק "שופט יא חרה, תן פה ווזארי". כשאתה עוקב במתח אחרי בית הניחומים. כשאתה מבין את חוקי בית הניחומים. כשאתה רואה ספורטאי בוכה, כי הוא סיים במקום הרביעי. כשיש רק שלושה יותר טובים ממנו בעולם, והוא שבור.

      כשאתה שומע את ד"ר גלעד ויינגרטן, ומחייך. כשאתה כבר יודע מה הוא הולך להגיד ("הרגל מגלחת את המשוכה"), ועדיין מחייך. כשיש 20 רצים ממזרח אפריקה בגמר ה-5,000 מטר, ואתה מעריך את העליונות הפיזיולוגית שלהם. כשאתה עוקב אחרי הבחור הלבן משתרך מאחור, ומזדהה דווקא איתו. כשנשמע צלצול הפעמון של ההקפה האחרונה. כשהם מגבירים קצב, אחרי 15 דקות של קצב מטורף. כשהראשון חוצה את קו הסיום. כשהשלישי חוצה את קו הסיום. וכולם מתחבקים.

      כשיש משחק כדורגל בין ספרד לברזיל, והוא לא ממש מעניין אותך. כשפתאום אתה סולד מאוהדי כדורגל, כי הפנאטיות שלהם לא הולמת את רוח הספורט. כשאתה נתקל בידיעה על גביע הטוטו, ולא מבין למה. כשאתה תוהה למה ברק יצחקי מרוויח חצי מיליון יורו בעונה, ושלזינגר לא גומרת את החודש.

      כשאתה מחפש פרשנויות על מצב הרוחות בווימות'. כשאתה מתחיל לצלול לפוליטיקה הפנימית של השופטים בהתעמלות אמנותית. כשאתה מגיע לעבודה, ושואל מה עשתה נטע ריבקין. כשאתה קולט שסרגיי ריכטר מכעיס אותך. כשבאמת מעניין אותך כמה יצאו רם וארליך. זה באמת לא קורה כל יום.

      כשאתה יושב עם בת הזוג שלך בבית, ונהנה להסביר לה. "בואי תראי", אתה אומר לה, "גמר קפיצה משולשת". והיא איתך, לצדך, שמחה. כי הכל נקי וטהור. החוליגנים היחידים שיכולים להרוס את זה הם אלה שלוקחים סמים או האירנים שפתאום מקבלים מחזור. כל השאר מעוררי השראה. מדליה זה בונוס, החגיגה האמיתית היא הסיפורים הצדדיים. שוויצרית שמתעלפת על קו הסיום במרתון. בריטי שמותח שריר במוקדמות ומדדה את כל ה-400 מטר רק כדי לגמור את המסלול. מתעמלת שנוקעת את הקרסול ונוחתת עליו בכל הכוח. 16 ימים גדושים בגיבורים בינלאומיים.

      כשמתחיל טקס הסיום, ואתה לא מאמין שזה נגמר כל כך מהר. כשאתה שומע את השיר הרשמי של המשחקים, ומוצף בזיכרונות. כשתמונה של ערן לוי תופסת את הכותרות הראשיות, ואתה מתחרט שפספסת את תחרויות הסיף, האגרוף, הכדורמים והבדמינטון. כשהגעגועים אוכלים אותך, והמשחקים אפילו עוד לא התחילו.