פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      אילנה קרטיש: "בשלב מסוים הבנתי שאין לי נבחרת, שאני לבד"

      היום אילנה קרטיש יודעת שהיא "בין חמש הטובות בעולם". שהיא "שברה מחסום". שהיא "נוסעת להביא מדליה". אבל הדרך לשם היתה קשה. מאוד קשה. המתאבקת בוחרת במדור האולימפי שבע נקודות בזמן בדרך לריו

      המתאבקת אילנה קרטיש (ברני ארדוב)
      חושבת קדימה. קרטיש (צילום: ברני ארדוב)

      תחנה ראשונה – צעדים ראשונים אצל אבא על מזרן הג'ודו

      אני תמיד צוחקת, כשאני חושבת כמה הייתי קרובה לזכות בטיסות חינם לכל חיי. נולדתי שעה אחרי שהמטוס שהוביל את הוריי כעולים חדשים מברית המועצות, נחת בנתב"ג בתחילת שנות ה-90. במהלך הטיסה היו לאמי צירי לידה חזקים וכולם נערכו ללידה אבל זה נרגע ולבסוף היא ילדה בישראל שעה אחרי הנחיתה. בכל פעם שאני טסה ליעד אחר בעולם ומשקיעה ממיטב כספי על מטוסים, אני חושבת על זה שהכל היה יכול להיות בחינם.

      התמקמנו בחיפה, שם היו להוריי חברים מסט' פטרסבורג. את הצעדים הראשונים שלי כתינוקת עשיתי על מזרן הג'ודו. אבא היה ג'ודוקא ברמה גבוהה ברוסיה והמשיך לאימון. ברוסיה הכירו רבים את אלכסנדר קרטיש וכשהוא עזב לישראל, הרבה הצטערו. כאן בחיפה הוא די מהר מצא את עצמו בג'ודו ואני כתינוקת ואחרי זה כילדה קטנה, רציתי רק להיות באולם הג'ודו.

      עוד בנושא:

      יעקב טומרקין בוחר שבע תחנות בקריירה


      תחנה שנייה – הג'ודו גובר על הבלט

      כתינוקת הכי קל היה ליפול על מזרן הג'ודו, אבל די מהר אני התחלתי להפיל. מגיל 5, כבר התחלתי להתאמן בג'ודו מתוך רצון להיות כמו אבא וכמו אחי. ניסיתי במקביל בלט, אבל הג'ודו משך אותי הרבה יותר. אמא עוד רצתה שאהיה רקדנית בלט, אבל בראש שלי ישב שאני רוצה להיות כמו אחי הגדול ממני בשנתיים. גם אני רציתי להיות ג'ודאית. בגיל 10, אבא התחיל לקחת אותי לתחרויות והתחלתי לנצח. חיכיתי לתחרויות כדי לראות איך אני נגד בנות אחרות בארץ.


      תחנה שלישית – הישגים ומדליות לצד סימני שאלה

      חמש שנים ברציפות הייתי אלופת ישראל בגילאי ילדות ונערות. עברתי למכון וינגייט לפנימייה והתאמנתי עם יונה מלניק. עברתי מחוג בחיפה להיות מקצוענית והגעתי עד לנבחרת ישראל. גם בקדטיות הייתי אלופה. סימני השאלה התחילו בגיל 18, כשהתגייסתי לצבא. למרות שגדלתי ביחד עם כל הטובות כמו ירדן ג'רבי, אליס שלזינגר והאחרות, הרגשתי בצבא שאני רוצה לעשות שינוי. למרות שהייתי חמישית באליפות אירופה וזכיתי בהרבה מדליות, החלטתי שאני רוצה משהו אחר. בצבא קיבלתי ספורטאית מצטיינת ועשיתי את השירות שלי בחיל הים בחיפה. היתה גם תקופה של פציעה שמנעה ממני לחזור לעצמי בג'ודו ואז הגיעו ההצעות מאיגוד ההיאבקות.

      המתאבקת הישראלית אילנה קרטיש (יח"צ , הוועד האולימפי)
      מעבר מכונן. קרטיש (צילום: הוועד האולימפי)

      תחנה רביעית – ההחלטה לעבור להיאבקות

      איגוד ההיאבקות הכיר אותי היטב, כי לצד התחרויות בג'ודו, הייתי כל שנה בגיל צעיר מתחרה גם באליפות ישראל בהיאבקות. הייתי נטו מקצועי בג'ודו אבל בשביל הכיף הייתי באה לראות איך זה להתחרות בהיאבקות. זה היה בגיל 16 והם כל הזמן שמו עלי את העין, כך שכאשר הייתי חיילת והחלו סימני השאלה לגבי הג'ודו, הם באו והציעו לי לעבור להיאבקות. הם אהבו את הסגנון שלי ורצו שאעבור ענף. אבא שלי היה בקשר עם אנשי איגוד ההיאבקות והם הציעו לי לטוס לתחרות בחו"ל. התחרות היתה בלטביה ובאתי בלי ציוד, בלי חליפה, בלי נעליים. אני זוכרת שנתנו לי נעליים מידה 42 למרות שאני 38. שמתי חליפה גדולה בכמה מידות וקשרתי חזק כדי שלא תיפול. לא ידעתי את החוקים, לא ידעתי מה נדרש ממני ובתחרות הזו לקחתי מדליה מקום שלישי והבנתי שלמרות שזה ספורט שלא עשיתי בחיים, כבר הבאתי מדלית ארד. זה כבר היה לקראת סיום השירות שלי בצבא ואחרי התחרות הזו בלטביה, קיבלתי החלטה שאני עוברת להיאבקות. כולם קיבלו בחיבוק ותמכו בי על ההחלטה לעבור להיאבקות.


      תחנה חמישית – הניצחון בוואייפאוט וההבנה שאני לבד

      הכי קשה היה לי כשהבנתי שאין היאבקות בארץ. אין באמת ענף מפותח ולכן היה לי ברור שאני הולכת לוותר על המדינה שאני כל כך אוהבת, כי אני אצטרך לטוס ולחיות בחו"ל אם אני רוצה להתקדם. אחרי הצבא קיבלתי הצעה להשתתף בתכנית וואייפאוט וניצחתי את התחרות. אני חושבת שקיבלתי 30 אלף שקל והכסף הזה הושקע כדי להתחיל להכין את עצמי להיאבקות בחו"ל. טסתי לאוקראינה ומשם החלה הדרך שלי בהיאבקות. הבנתי שאני הולכת לעשות הכל לבד. אין לי נבחרת, אין לי מאמן. בגיל 21 הבנתי שאני לבד בעסק הזה. הבנתי שאני בספורט חדש אחרי 15 שנים בג'ודו.


      תחנה שישית – שברתי את המחסום, מדליה ראשונה אחרי 11 שנים

      תחילת הדרך בהיאבקות היתה באוקראינה. קיבלו אותי שם נהדר. שילמתי כסף כדי להיות חלק מהם. מגורים, כלכלה, אימונים. הם עשו לי סוג של טובה שקיבלו אותי לבית שלהם. התחברתי מאוד לכל המתאבקות שם ולא היו כבר סימני שאלה. שנה וחצי הייתי באוקראינה ואז החלטתי לעבור לקנדה ב-2012. במונטריאול הייתי שנתיים וחצי אצל מאמן יהודי שאיגוד ההיאבקות סגר איתו. קוראים לו ויקטור זילברמן והוא עשה את הכל בהתנדבות. התקופה אצלו עשתה לי את כל המהפך. הייתי כל כך רחוקה מישראל ומהמשפחה ושם התחלתי ממש לעשות היאבקות. גם בצד המנטלי וגם בצד הטכני. בקנדה השתניתי מאוד ואחרי חצי שנה לקחתי מדליה באליפות אירופה. המדליה הראשונה המשמעותית היתה באליפות הזו באליפות אירופה ב-2013 בטביליסי. הייתי בת 23 וזו היתה המדליה הראשונה בענף ההיאבקות אחרי 11 שנה שההיאבקות לא הביאו מדליה. אני שברתי את המחסום הזה שגם גברים וגם נשים לא הביאו בו מדליה. ירדתי מהפודיום והבנתי, אני עושה היסטוריה. הבנתי שאני מחזיקה את הענף. ענף שלם על הכתפיים שלי. מאותו יום של המדליה, העליתי את הרף ולמעשה במשך שלוש שנים מאז לקחתי בכל אליפות אירופה מדליה.

      אילנה קרטיש מתאבקת ישראלית (GettyImages)
      "ענף שלם על הכתפיים". קרטיש (צילום: GettyImages)

      תחנה שביעית – ריו? נוסעת להביא מדליה

      אני רואה את עצמי בין חמש הטובות בעולם. אין משהו אחר. זה מה שיושב לי בראש לקראת האולימפיאדה בריו. ארבע שנים ברציפות אני מקום שני באירופה. הפעם האחרונה השנה היתה בריגה ולפני שנה זו היתה מדליית כסף במשחקים האירופאיים בבאקו. זו היתה מדליה קסומה מאחר שהיא הגיעה אחרי עשרה חודשים של השבתה עקב פציעת רצועות קשה מאוד בברך. הכל היה קרוע ועברתי שיקום מאוד ארוך. חודש בלבד לפני המשחקים האירופאיים חזרתי להתאמן ואיש לא האמין שאני יכולה ללכת לתחרות ולעשות מדליית כסף. הפציעה הקשה הפכה אותי לסופר רעבה. גם ברמה המקצועית וגם ברמה המנטלית. לא חשבתי לרגע על פרישה בזמן הפציעה הקשה.

      היום אני רוצה רק דבר אחד, לשים את ישראל על המפה. להראות לכל העולם שישראל היא כוח גם בהיאבקות נשים. נכון שלא היו לי יותר מדי הזדמנויות לפגוש את הצד האסיאתי של העולם כי אני פחות התחריתי באליפויות העולם ויותר באליפויות אירופה, אני מאמינה מאוד בעצמי. כרגע אני באוקראינה בקייב וחיה כאן לבד בלי המשפחה ובלי ישראל. זו נקודה רגישה אצלי. הכי קשה זה לעשות הרבה ויתורים כדי להצליח. אני מוותרת על הרבה דברים שאני אוהבת בשביל ההיאבקות. יש לפעמים תקופות של ארבעה חודשים שאני לא בארץ ואז אני מגיעה לשבוע של התאוששות בבית ומיד נוסעת שוב לתקופה ארוכה. אני מאוד מקווה שזה ישתלם לי בריו.

      יש הרבה שמחכים ומצפים להצלחה שלי. ההורים, המשפחה, הוועד האולימפי, נותני החסות שלי חברת אלקטרה. אני רוצה להצליח בשבילי ובשביל המאמנים שלי אבל גם בשבילם.