פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      החלום ושברו: כך הנסיעה לאולימפיאדת ריו 2016 עומדת לשנות את חיי

      איש משפחה, אבא מסור, שספורט הוא חייו, החליט לנסוע לריו ולנטוש מאחור, בחודש אוגוסט, אישה ושתי ילדות, ומאז רק תוהה אם זה שווה את זה. פז חסדאי, שליחנו לברזיל, שוב גילה את עוצמתם של המשחקים האולימפיים

      החלום ושברו: כך הנסיעה לאולימפיאדת ריו 2016 עומדת לשנות את חיי
      צילום: יוסי ציפקיס, עריכת וידאו: רן צימט

      בווידיאו: הפרויקט האולימפי של וואלה! ספורט עם שחר צוברי

      בקרוב אני נוסע לריו. עוד עשרה ימים יוצא ל-22 יום בברזיל. כל חיי חלמתי להיות באולימפיאדה, מאז ומעולם זו פנטזיה עבורי. אני מכור לקיטש של המשחקים האולימפיים, לבכי על הפודיום, לסיפורים הקטנים והגדולים, לרוח האולימפית. חמש הטבעות האלה מרגשות אותי. עד היום השיר של סיאול 88 גורם לי לדמוע. הכל באמת נהדר, פשוט יש לי שתי בנות. שתי ילדות קטנות, שאבא הולך לעזוב אותן ל-22 יום. ופתאום כל הספורט הזה נראה לי מטופש.

      כמובן שלא. הייתה התלבטות קשה אם לנסוע, שיחות ארוכות עם האישה, התייעצויות עם כולם, אבל בסוף החלטתי ללכת על זה. זו באמת הצעה שאי אפשר לסרב לה. זה לא רק גישה ישירה לכל המתקנים והתחרויות, הרי רק עבור השהות בכפר האולימפי הייתי נותן הכל. לראות מקרוב את ההתעמלות קרקע, את הקפיצות למים, להיות בגמר הקפיצה לרוחק. מתי עוד ייצא לי לנסוע למסע כזה? למי יש כסף בכלל לטירוף הזה? איך אפשר להגיד לא? וחוץ מזה, בשביל מה אני עיתונאי ספורט, אם לא בשביל זה, שפעם אחת ישלחו אותי לאולימפיאדה. באמת, לא הייתה לי ברירה. אמרתי כן. נוסעים.

      עוד בנושא:

      שבע תחנות בדרך לריו עם אנסטסיה גלושקוב
      בולט נראה מוכן וניצח ב-200 מטר בלונדון

      יוסאין בולט אצן ג'מייקני (רויטרס)
      רק לתת הצצה קטנה ביוסאין בולט (צילום: רויטרס)

      מאז נהרסו לי החיים. אני מסתכל על הילדות, ולא מאמין שאני עוזב אותן. אומר להן לילה טוב, חווה פרידה קטנה, וכמעט בוכה. שם את הגדולה בגן, חווה פרידה קטנה, וכמעט בוכה. שומע סיפורים על הורים שנסעו לטיול חמישה ימים, וכמעט התחרפנו מרוב געגועים. שומע סיפורים על ילדים שחוו טראומות, שלא סלחו להורה שפתאום נעדר לחודש. וכן, אני יודע, יש סקייפ, יש פייסטיים, פעם אבות היו נעדרים תקופות הרבה יותר ארוכות, מה הסיפור הגדול. אבל הזמנים השתנו. אני אבא מעורב. פעיל. ובלילה שהקטנה תבכה "אבא", הוא לא יהיה שם. אחת מהן באמת רגישה. רק בת שנתיים וחצי. דברים קלים יותר מהיעדרות של אבא מצליחים לערער אותה. הולכת להיות שם דרמה, אין ספק. 22 יום. מה לעזאזל אני עושה? איפה האחריות שלי?

      בנוסף, ובאמת שאין פה ניסיון להתנשא ולהתרברב, אבל אני באמת אוהב את אשתי. לא יודע מה אעשה בלעדיה. היא משרה עליי חום ואהבה, רוגע ושקט ויציבות. במקום זה אהיה 22 יום בחדר עם טוכמן. ואיך אני עושה לה את זה בכלל, ועוד באוגוסט, בחודש שהוא גם ככה סיוט, תוקע אותה עם הילדות, בלי גן. מסכנה, אמרתי לה שאסור לה לטרפד לי את החלום כי לא אסלח לה. לא הותרתי לה ברירה. היא מקריבה 22 ימים של סיוט בשביל הגחמות שלי.

      ואני כבר לא מדבר על העבודה המטורפת מסביב לשעון, שבגלל הבדלי השעות אצטרך לעבוד כל יום עד שלוש בבוקר, שישגעו אותי עם הדדליינים, שעוד לא נסעתי אבל ההוא מהאולפן כבר מטריף אותי ורוצה ללמד אותי איך לעמוד מול מצלמה ולדבר כמו שדר קווים. אין לי מספיק דברים על הראש? אני באמת חווה פה ייסורים קשים. כל היום רק מחשבות טורדניות. לחץ, חרדה. והכל זה הבל הבלים לעומת הילדות.

      האצטדיון האולימפי בברזיל, מאי 2016 (אימג'בנק – GettyImages)
      22 יום עם טוכמן במקום עם המשפחה. האצטדיון האולימפי (צילום: GettyImages)

      אפשר להניח שמבחינת רבים מכם האולימפיאדה היא אירוע שיא, ובאמת שלא צריך להרחיב במילים על החשיבות של המשחקים, על היוקרה שלהם, על המקום שלהם בחיי הספורטאים וחובבי הספורט, אבל אם פקפקתם בזה, אם חיפשתם דוגמה נוספת לעוצמה שלהם, אז רק שתדעו לכם, וזה באמת לא עניינכם, אבל סתם, שתדעו, שעצם העובדה שאבא מיוסר עוזב שתי ילדות קטנות ורגישות, שעצם העובדה שבעל מסור מחליט למרות הכל להשאיר את אשתו עם שתי ילדות קטנות ורגישות בחודש אוגוסט, שעצם העובדה שאדם מוכן לשבור את הכלים ככה בידיעה שעל כל נטישה באוגוסט תהיה תגובה קטלנית בספטמבר-אוקטובר-נובמבר - זו ההוכחה הניצחת, הסופית, הרשמית, שאכן האולימפיאדה היא האירוע הגדול מכולם.

      ויחיד במינו. כי בסופו של דבר, אני גם חובב תרבות, אוהב טלוויזיה, קולנוע, מוזיקה, אוהד מכבי, חובב כדורגל, NBA, פוטבול, מה שתביאו. אבל לא מונדיאל, לא יורו, לא קרנבל, לא פסטיבל, לא וגאס ולא שמגאס, הדבר היחיד שהיה גורם לי בכלל להעלות על הדעת לנטוש את המשפחה לשלושה שבועות, הדבר היחיד שההתלהבות שלי ממנו היה נותן לאשתי את הכוח לתת לי פאס, זה רק המשחקים האולימפיים. עם המדליות המוזרות והלפיד המטופש. עם הענפים האזוטריים והקיטש הקבוע. עם ההתרגשויות על הפודיום והדמעות בהמנונים. עם הקרב רב בהתעמלות וגמר הכדורמים. עם הדרים טים ומשחי השליחים ותחרויות הריצה שהאצנים מעבירים ביניהם מקל. כן בנות, בשביל זה אבא שלכן עוזב, נוטש, בלב כואב, בהבנה שאין לו ברירה. אוהב אתכן.