לפיד אולימפי/עיבוד תמונה

מאפלטון ועד בולט

ממרוצי הכרכרות של העת העתיקה ועד לשיאים המדהימים של בולט ופלפס, המשחקים האולימפיים מאז ומעולם היו סמל להתעלות אנושית, אבל גם היו גדושים בשערוריות, פוליטיקה מכוערת ועוולות. רגעי השיא ורגעי השפל של האולימפיאדות, סקירה היסטורית

העת העתיקה

אולימפיאדה בעת העתיקה. GettyImages
אולימפיאדה בעת העתיקה/GettyImages

בספרי ההיסטוריה אין תאריך מדויק לתחילת המשחקיים האולימפיים. הדעות חלוקות, אבל ההסכמה היא שהם התרחשו לראשונה בין השנים 1253 ל-884 לפני הספירה. התיעוד הראשון למשחקים קיים משנת 776 לפני הספירה. הזוכה הראשון במשחקים האלה היה אליין קוריאובוס אשר זכה בריצה למרחק 192 ק"מ שהייתה המקצוע היחיד בעת ההיא.

52 שנים מאוחר יותר נוספו שני מקצועות, גם הם מתחום הריצה: ריצת ה-384 מטר וריצה ל-4,400 מטר. מאוחר יותר נוספו האגרוף ומרוצי הכרכרות בהם היו תושבי הארץ טובים במיוחד, אולי נוכח העובדה שהיה משטח אימונים מצוין באזור קיסריה.

המשחקים הפכו אט אט לאירוע דתי יותר, בו מוקדשים היומיים הראשונים לזבחים שונים לאל. בנוסף הם דיברו על שלום בממלכה ההלניסטית. המשתתפים נעו עירומים בין תחרות לתחרות כאשר מכל העולם מתאספים להם מיטב הספורטאים החובבנים.

מבחני הקבלה למשחקים היו נערכים לפני התחרות על משטחי חול. במשך חודש השתתפו רק הגברים בתחרויות המיון (נשים לא השתתפו וגם נאסר עליהן לצפות בתחרויות). לאחר החודש המפרך נבחרו הספורטאים שזכו להשתתף בתחרויות.

לאפלטון וסוקרטס היה מנוי לתא זהב והם היו מגיעים לרוב התחרויות. לקראת שנות 450-420 לפני הספירה, המשחקים איבדו מעט מהצביון הדתי שלהם והפכו לאירוע חילוני על בסיס האומנות. הזוכים המשיכו לקבל אמנם את נזר עלי הזית אך בנוסף חולקו גם פרסים כספיים כמו הקצבות לכל חיים וכמובן החזרי הוצאות.

לקראת שנת 400 לפני הספירה החלו להתעורר ויכוחים בין המארגנים והספורטאים על נושאים שהמשיכו להיות רלוונטיים גם בעת המודרנית: האם הספורטאים רשאים להתמקצע או שמא הם חייבים להיות חובבנים? הרומאים העדיפו את הגלדיאטורים והנמרים על פני המשחקים הרגועים, המקדונים בכלל רצו מלחמות בין עמים ולא פעילויות ספורטיביות. בסופו של דבר, כאשר הנצרות הפכה לדת השולטת, הוחלט על הפסקת המשחקים בשנת 393 לספירה, מכיוון שטדוזיוס הגדול דיבר על צנעה ועל החטא בפיתוח הגוף והערצת האדם. לאחר 290 משחקים אולימפיים לאורך כל העת העתיקה הגיעו המשחקים בצורתם הראשונה לסיום.

אתונה, 1896

אולימפיאדת אתונה, 1896. GettyImages
אולימפיאדת אתונה, 1896/GettyImages

סביר להניח שאם הצבא הצרפתי לא היה הופך במפתיע לאחד הצבאות החלשים באירופה, הברון פייר דה קוברטן לא היה חושב בכלל על האולימפיאדה. דה קוברטן היה קצין בצבא הצרפתי שהיה אחראי על ועדת החקירה שדנה בהיחלשותו של הצבא. בדיקותיו הביאו אותו לאנגליה, האימפריה העולמית של אותה תקופה, ושם הוא הבין שהטירוף סביב הספורט הוא זה שיכול לשנות את דפוסי ההתנהגות של הצרפתים.

כשחזר הברון הפריזאי העשיר אל המולדת, הוא כינס ב-1892 את הקולגות בסורבון ונאם בפניהם על חשיבות החזרת המשחקים האולימפיים שהיו נהוגים ביוון העתיקה יותר מאלף שנים קודם לכן, והופסקו בצו הקיסר הרומי בשנת 393.

שנתיים לאחר מכן, ב-1894, כינס דה קוברטן את אנשי הספורט בכל העולם והציע להקים וועד אולימפי שיהיה אחראי על המשחקים ממש כמו בימי קדם. רק 13 מדינות לקחו את ההצעה בשתי ידיים והחלו לעבוד בנושא. הרעיון המקורי היה לערוך את המשחקים הראשונים בשנת 1900, אבל ההתלהבות מצד 2,000 באי הכינוס הייתה כל כך גדולה, שהוחלט לקיימם כבר ב-1896 באתונה, בגלל הקשר ההיסטורי.

"כדי לפתח את תרבות הגוף וכדי ליצור קשר ידידותי בין אומות העולם, הוועדה החליטה לערוך תחרויות ספורט במתכונת המשחקים האולימפיים ביוון העתיקה פעם בארבע שנים, ומזמינה את כל אומות העולם להשתתף בו". אלו היו המשפטים של קוברטן ערב פתיחת המשחקים, כשלמחרת הם יצאו לדרך.

ב-6 לאפריל 1896 הגיעו 80 אלף צופים אל האצטדיון האולימפי באתונה, כשעוד עשרות אלפים מתכנסים על הגבעות שסביבו. ברחבי יוון ערכו הכפריים טקסים נוספים לחגוג את קיומם המחודש של המשחקים. 245 ספורטאים מ-14 מדינות השתתפו במשחקים באתונה, כולם, כמובן, גברים.

פריז 1900

המשחקים האולימפיים בפריס ייזכרו בזכות הכנסתן של נשים למעגל המשחקים לראשונה. חוץ מזה, הם נחשבו לכישלון מהדהד. הכל בגלל רעיון גרוע של המארגנים הצרפתים, לקיים את המשחקים כחלק מהתערוכה הבינלאומית הגדולה שנערכה בפריס לציון תחילת המאה. פייר דה-קוברטן, מייסד המשחקים האולימפיים המודרניים שהיה צרפתי בעצמו, לא אהב את הרעיון ונודה על ידי חבריו.

1,225 ספורטאים - בהם 19 נשים - התחרו ב-95 מקצועות במהלך המשחקים, שאורגנו על ידי הממשלה ונמשכו חמישה חודשים רצופים. המשחקים האולימפיים באתונה, לשם השוואה, נמשכו תשעה ימים בלבד.

מישל ת'יאטו, איש שליחויות של המאפיה, לא ידע שהוא האלוף האולימפי עד שנת 1920. מתקנים שוב לא היו הצד החזק של המשחקים. פרדריק ליין האוסטרלי שחה 200 מטר חופשי בזמן מהיר ב-13 שניות משיאו העולמי, בגלל שהתחרות נערכה בנהר הסיין והמשתתפים שחו במורד הזרם.

סיינט לואיס, 1904

הדבר הטוב ביותר שקרה במשחקים האולימפיים בסנט לואיס היה שיתופם של ספורטאים אפריקאים. אבל גם את "ההישג" הזה מותר לקחת בערבון מוגבל, מכיוון שהם השתתפו בעיקר בענפים כמו טיפוס על עץ, וזאת כחלק ממחקר אנתרופולוגי שערך האדם הלבן באותה התקופה.

האמריקאים החליטו לקיים את המשחקים תחילה בשיקגו, כבר אז עיר ספורט מפותחת בקנה מידה בין לאומי, אבל קומבינת בחירות של הנשיא רוזוולט העבירה אותם למדינת מיזורי, שגם בה נערכה באותה התקופה תערוכה בסדר גדול של פריס מלפני ארבע שנים.

689 ספורטאים (שמונה נשים) מ-13 מדינות בלבד, ורק 42 מ-94 המקצועות כללו גם מתחרים מחוץ לצפון-אמריקה. 244 מדליות מתוך ה-282 שחולקו הלכו לאמריקאים. לראשונה חולקו מדליות בסדר של זהב, כסף וארד. המתעמל האמריקאי ג'ורג' אייזר רשם הישג מרשים וייחודי כשזכה בשש מדליות - למרות שרגלו השמאלית הייתה פרוטזה מעץ.

לונדון, 1908

אולימפיאדת לונדון, 1908. GettyImages
אולימפיאדת לונדון, 1908/GettyImages

משחקי 1908 נועדו להיערך ברומא, אלא ששנתיים לפני כן התפרץ הר הגעש ווזוב בדרום המדינה וממשלת איטליה בזבזה את כל התקציב על שיקום הכפרים שניזוקו באסון הטבע. המלך אדוארד השביעי, חובב ספורט מושבע, החליט להעביר את המשחקים אל ארצו, אנגליה. בתוך שנתיים נבנה אצטדיון ענק של יתר מ-100 אלף מקומות בשפרד-בוש שבלונדון, שכלל מסלול אתלטיקה, מסלול אופניים, מגרש כדורגל ובריכת שחייה.

השבדי בן ה-60 אוסקר שוואן הפך למדליסט הזהב המבוגר ביותר אי פעם, כשזכה בתחרות הירי בצבאים. וויליאם ושארלוט דוד, שהשתתפו בתחרויות החץ וקשת, היו לאח והאחות הראשונים שזוכים שניהם במדליות. באותן תחרויות, החליטו האנגלים להאריך את ריצת המרתון ל-42.195 קילומטרים (המרחק הרשמי היום) בכדי שהמשפחה המלכותית תוכל להזניק את המירוץ בארמון ווינדזור. דורנדו פיאטרי, האיטלקי ששלט בריצות המרתון, לא עמד בשינוי ונפל בדרך. מי שהצליח לסיים את הריצה המפרכת וזכה במדליית הזהב היה ג'וני הייז האמריקאי, שהפך לאחד הגיבורים הגדולים של המשחקים. בעקבות האירוע החליטו בוועד האולימפי הבינלאומי שהחל מהמשחקים האולימפיים הבאים, יקבעו החוקים מראש והם יהיו תקפים לכל המשתתפים, בלי שום אפשרות לבצע בהם שינויים.

שטוקהולם, 1912

אולימפיאדת שטוקהולם, 1912. GettyImages
אולימפיאדת שטוקהולם, 1912/GettyImages

המשחקים האולימפיים בבירת שבדיה מהווים עד היום נקודת ציון בהיסטוריה. מצד אחד, הם היו המוצלחים ביותר עד לאותה תקופה, הרבה בזכות אהבתם של בני משפחת המלוכה לספורט. אלו גם היו המשחקים הראשונים שבהם אמצעי מדידה אלקטרונים נכנסו לשימוש, והראשונים בהם השתתפו נשים במקצוע השחייה. מהצד השני, אלה היו המשחקים האולימפיים האחרונים בעולם כפי שהכירו אותם עד אז. לאחר מכן תפרוץ מלחמת העולם הראשונה והעולם כולו ישתנה.

חוץ מההישגים המרשימים, זכורים המשחקים בעיקר בשל ספורטאי אינדיאני בשם ג'יים תורפ. האמריקאי שבר את שיא העולם בדיאקתלון (ירייה באקדח אוויר, סייף, שחיית 200 מטר חזה, רכיבה על סוס וריצה ל-3,000 מטר) והוכתר על ידי המלך גוסטב "כספורטאי הגדול ביותר עלי אדמות". מי שלא כל כך פרגן לאתלט הענק היה הוועד האולימפי הבינלאומי, שטען שהאמריקאים מימנו לנציג שלהם הוצאות נסיעה ומחיה, דבר שפגע במהות החובבנית של האירוע. במילים אחרות, הוועד האולימפי טען שתורפ היה מקצוען שעסק בספורט למחייתו ולא בשביל ההנאה.

שנתיים לאחר האולימפיאדה המוצלחת, הציג פייר דה קוברטן לראשונה את סמל המשחקים האולימפיים. חמישה עיגולים שווים בגודלם ובצבעים שונים- כחול, צהוב, שחור, ירוק ואדום, משולבים זה בזה על רקע לבן.

אנטוורפן, 1920

אולימפיאדת אנטוורפן, 1920. AP
אולימפיאדת אנטוורפן, 1920/AP

מלחמת העולם הראשונה יצרה פער של שמונה שנים בין שתי האולימפיאדות. זו של 1920 היתה אמורה להתקיים בכלל בברלין, אך נזקי המלחמה לא אפשרו זאת ובלגיה, בעזרת מאמץ כלל מדיני, הצליחה להרים משחקים יקרים אותם החרימו ברית המועצות החדשה, גרמניה, אוסטריה, בולגריה, טורקיה והונגריה. חמש הטבעות הוצגו לראשונה במשחקים.

נדו נאדי, קצין פרשים איטלקי, זכה בחמש מדליות זהב בסיף. הבריטי פיליפ נואל בייקר, שיזכה ב-1959 בפרס נובל לשלום, זכה במדליית כסף בריצת 1,500 מטרים. הטניסאית סוזן לנגלן, שהפסידה רק משחק אחד בין 1919 ל-1926, זכתה במדליית הזהב. הפיני פאבו נורמי, שזכה בריצה ל-10,000 מטרים ועתיד להפוך לגדול האתלטים בתולדות האנושות, ערך את הופעת הבכורה שלו. תמונה זכורה היטב מתחרויות האתלטיקה באנטוורפן היא של הספרינטר האמריקאי צ'ארלס פאדוק, שהניף את ידיו מעלה לקראת קו הסיום. לא מעט ספרינטרים חיקו את התנועה הזאת, בעיקר בזכות אותה תמונה.

פריז, 1924

אולימפיאדת פריז, 1924. GettyImages
אולימפיאדת פריז, 1924/GettyImages

"מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר". האולימפיאדה השניה בפריס הייתה גם הראשונה שזכתה לכיסוי תקשורתי רציני של יותר מ-1,000 עיתונאים. פייר דה קוברטן חזר למרכז הענינים ונטל חלק בארגון המשחקים, שהיו לוהטים מכל הבחינות (נערכו בחום של 40 מעלות). 3,092 אתלטים מ-44 מדינות שוכנו בכפרים קטנים ליד אולמות הספורט והאיצטדיונים בהם התרחשו האירועים הספורטיביים - תחילתו של רעיון הכפר האולימפי.

ג'וני וויסמולר, השחיין האמריקני ששלט בבריכה בפריס, הפך מיד אחרי התחרויות לטרזן. בפריס הוא זכה בשלוש מדליות בתחרויות השחיה, ובעוד מדליית ארד עם נבחרת הכדורמים האמריקאית. אגב, זו גם הייתה הפעם הראשונה שבה התחרו בבריכה באורך 50 מטרים שזכתה בהמשך לכינוי "בריכה אולימפית". פאבו נורמי הפיני, שזכה בחמש מדליות זהב בריצות למרחקים הבינוניים והארוכים, הפך לסלבריטאי בקנה מידה בינלאומי.

הרולד אברהמס, בן מהגרים יהודי שזכה בריצת המאה מטרים ואריק לידל, מיסיונר סקוטי שסירב לרוץ בריצת ה-100 מטר שנערכה ביום ראשון אבל זכה בזהב בריצת ה-400 מטרים, הפכו לגיבורי הסרט זוכה האוסקר "מרכבות אש".

אמסטרדם, 1928

אולימפיאדת אמסטרדם, 1928. GettyImages
אולימפיאדת אמסטרדם, 1928/GettyImages

שני דברים קרו לראשונה במשחקים האלה. הלפיד האולימפי עשה את הופעת הבכורה שלו וכך גם נשים במקצועות האתלטיקה. פייר דה-קוברטן השובניסט, שלא הסכים שנשים ישתתפו בענפי האתלטיקה, היה על ערש דווי וכתב נאום לטקס הפתיחה: "יהיה זה נבון מצדי לנצל הזדמנות זו להיפרד מכם, ולהודות לכם על תמיכתם במאבק במשך 40 שנה".

דברים משמעותיים נוספים קרו באמסטרדם בפעם הראשונה. לראשונה יוון פתחה את מצעד המשלחות בגלל ההיסטוריה האולימפית שלה. לראשונה תחרויות האתלטיקה נערכו במסלול של 400 מטרים שהפך כמובן למסלול האולימפי, ולראשונה הונהג לוח תחרויות של 16 ימים, שהפך לימים ללוח התחרויות הרשמי של המשחקים האולימפיים. לראשונה היה גם ספונסר רשמי במשחקים האולימפיים, חברת "קוקה קולה".

לוס אנג'לס, 1932

אולימפיאדת לוס אנג'לס, 1932. GettyImages
אולימפיאדת לוס אנג'לס, 1932/GettyImages

לוס אנג'לס ארגנה את האולימפיאדה היפה והמצועצעת ביותר עד אז. רק 1,408 ספורטאים - המספר הנמוך מאז 1904 - מ- 37 מדינות הגיעו למשחקים, כשהרבה מדינות אירופאיות מוותרות על התענוג בגלל עלויות הנסיעה הגבוהות. המשלחת הברזילאית הגיעה עם ספינה מאוכלסת בפולי קפה, אותם תכננו אנשי הסמבה למכור לאמריקאים בכדי לכסות את השהות שלהם באמריקה.

משחקי לוס אנג'לס קבעו כמה חידושים, כמו מדידה חשמלית לרמת מאיות השנייה (שתהפוך לחובה רק ב-1972), כפר אולימפי, גמרים נפרדים בענפי ההתעמלות והמצאתו של הפודיום עליו חולקו המדליות. בטקס הפתיחה היתה תוכנית אומנותית שלא היתה מביישת את האקשן של היום, כולל הופעה של צ'רלי צ'פלין. הכפר האולימפי הראשון הוקם בלוס אנג'לס כאשר רק ספורטאים גברים ישנו בו, בעוד שהספורטאיות שוכנו בבתי מלון.

היפנים שלטו בבריכה וקבעו שיאים חדשים, וקוסואו קיטמורה בן ה-14 הפך למדליסט הזהב הצעיר ביותר אצל הגברים בתחרויות אישיות, כשניצח במשחה ל-1,500 חופשי.

ברלין, 1936

אולימפיאדת ברלין, 1936. AP
אולימפיאדת ברלין, 1936/AP

כנראה האולימפיאדה המפורסמת ביותר במאה ה-20. האירוח ניתן לגרמנים כבר בשנת 1931, כשהיטלר עדיין לא היה בתמונה וחמש שנים לאחר מכן איימו מדינות רבות להחרים את המשחקים. אך המתקנים המפוארים, האירוח המופתי והכבוד שעשה המשטר הנאצי לספורט גרמו למדינות המערביות להתרצות ולהגיע.

ממציא משחק הכדורסל ג'יימס נייסמית ומנצח המרתון האולימפי הראשון ספירידיון לואיס (נהג הפרידות) ישבו ביציע וזכו לכבוד של מלכים מידי הצורר. 4,066 ספורטאים מ-49 מדינות הגיעו לבסוף למשחקים האולימפיים, כאשר המשלחת האמריקאית קטנה מהצפוי מכיוון שרוב התומכים היהודים, שהיו מממנים בדרך כלל את המשלחות האולימפיות, הודיעו שהם לא מתכוונים להשקיע את כספם הפעם.

האירוע הספורטיבי הזכור הוא כמובן ניצחונותיו של האתלט השחור ג'סי אואנס, שזכה בארבע מדליות זהב (ריצות 100 מטרים, 200 מטרים, 100 שליחים וקפיצה למרחק), והמיתוס כאילו היטלר קם ועזב את את האצטדיון. בפועל, היטלר הבין כבר אחרי יום אחד ששחומי העור יגנבו את ההצגה והעדיף לא ללחוץ את ידיהם של אף אחד מהספורטאים, מכל המדינות.

לונדון, 1948

אולימפיאדת לונדון, 1948. GettyImages
אולימפיאדת לונדון, 1948/GettyImages

מלחמת העולם השנייה מנעה את קיום המשחקים ב-1940 ו-1944. לונדון ידעה שהיא תקבל את האירוח כבר ב-1939, אך האירועים גרמו לכך שבפועל רק שמונה שנים מאוחר יותר יצאו המשחקים המקרטעים לדרך, בהם נקבע שיא של 59 מדינות משתתפות. 3,714 הגברים שהגיעו למשחקים שוכנו בבסיסים צבאיים, כשהם מביאים עימם אוכל ומצעים. 385 הנשים שוכנו בבתי ספר ומכללות. התקציבים של אחרי המלחמה לא אפשרו אירועי פתיחה וסיום מושקעים, אבל טקסי הפתיחה והנעילה בהשתתפות מקהלות בריטיות ופרשי ומחצרצי בית המלוכה יצרו אווירה מרגשת. גרמניה ויפן לא הוזמנו, וברית המועצות בחרה שוב, בפעם האחרונה, שלא להשתתף.

שיאים כמובן שלא נרשמו, כי חלק מהספורטאים היו נכים (אלוף הקליעה היה בלי יד לדוגמא) ומגרשי האתלטיקה היו בעיקר אסופה של חול ופחם. החידוש היחיד היה קרש הקפיצה בקפיצות למרחק. כוכבת המשחקים הייתה אם לשתיים מהולנד, פאני בלנקרס-קואן, שזכתה בארבע מדליות זהב באתלטיקה. 'עקרת-הבית המעופפת', שהחזיקה בשישה שיאי עולם, הוגבלה להתחרות בשלושה מקצועות אישיים וזכתה במדליות זהב בכולם (100 מטרים, 200, ו-80 משוכות), בנוסף לזהב בשליחות.

אמיל זאטופק הצכ'י הכין את הקרקע לשנת 1952 כשניצח בריצה ל-10,000 מטרים בהפרש מדהים של כמעט 50 שניות מיריבו.

הלסינקי, 1952

אולימפיאדת הלסינקי, 1952. AP
אולימפיאדת הלסינקי, 1952/AP

ישראל השתתפה לראשונה במשחקים האולימפיים בפינלנד, שמשכו אליהם שיא חדש של 4,925 מתחרים מ-69 מדינות. ברית המועצות חזרה לעניינים וכך גם גרמניה המערבית. הלסינקי, העיר הקטנה ביותר שאירחה את המשחקים עד אז, הרימה משחקים מצויינים ובלתי נשכחים הן מבחינה ספורטיבית והן מבחינה אירגונית. פאבו נורמי הוביל את הלפיד לאצטדיון בגיל 55 והאנס קולמיינן, אז בן 62, הדליק את האש האולימפית.

את ההצגה גנב כמובן ה"קטר הצ'כי" אמיל זטופק. הצ'כי השלים בתשעה ימים שלושה ניצחונות מדהימים ב-5,000 ו-10,000 מטרים ובמרתון, אותו רץ לראשונה בחייו. ברית המועצות בלטה עם 71 מדליות וזכייה ראשונה וקלילה בתחרות הקבוצתית בהתעמלות הנשים. הסובייטים סיימו במקום השני אחרי האמריקאים בדירוג המדליות והאולימפיאדה הזו סימנה לראשונה את הספורט כמקום בו מתרחשת על אמת המלחמה הקרה.

מלבורן, 1956

אולימפיאדת מלבורן, 1956. GettyImages
אולימפיאדת מלבורן, 1956/GettyImages

אחת האולימפיאדות היותר טעונות פוליטית שידעו המשחקים בעידן של אחרי המלחמה. העובדה שמלבורן הייתה העיר הראשונה מחצי הכדור הדרומי לארח משחקים אולימפיים (והיחידה עד סידני 2000) הביאה לכך שרק 3,184 משתתפים מ-67 מדינות הגיעו למשחקים. מצרים, עיראק ולבנון החרימו את המשחקים בשל המעורבות הבריטית והצרפתית בתעלת סואץ, וסין נעדרה כמחאה על השתתפות טייוואן במשחקים. גם בקוריאה העניינים התחממו והולנד ושוויץ פרשו בשל פלישת ברית המועצות לבודפשט. בגלל הבדלי העונות, המשחקים החלו בנובמבר והסתיימו בדצמבר.

הסובייטים סיימו ראשונים בדרוג המדליות והחלו להשתלט על הספורט האולימפי, אך תקריות פוליטיות לא חסרו. גמר הכדורמים בין ברית המועצות להונגריה פוצץ טרם סיומו לאחר קטטה המונית בבריכה ומחוצה לה. ספורטאים הונגרים רבים נשארו באוסטרליה ולא חזרו למזרח אירופה. אם אתם מחפשים חדשות טובות, הרי שמזרח ומערב גרמניה צעדו תחת דגל אחד בטקס הפתיחה. הם עשו זאת גם ברומא 1960.

הסובייטי ויקטור שוקארין זכה בחמש מדליות בהתעמלות והגיע ל-11 בסך הכל בקריירה - שבע מהן מזהב. שירלי סטריקלנד דה-לה הנט ובטי קת'ברט האוסטרליות שלטו באיצטדיון האתלטיקה, ומורי רוז ודון פרייזר הובילו את אוסטרליה לזכייה בכל מדליות הזהב במשחים החופשיים. ההונגרי לאסלו פאפ הפך למתאגרף הראשון שזוכה בשלוש מדליות זהב.

נער אוסטרלי בשם ג'ון איאן ווינג שלח מכתב לנשיא התנועה האולימפית והציע שבסיום המשחקים יצעדו ספורטאי כל המשלחות ביחד ולא תחת דגלי מדינותיהן. הוועד האולימפי רצה מאוד לאמץ את הרעיון, אך המציאות הוכיחה שזה לא רק ספורט.

רומא, 1960

אולימפיאדת רומא, 1960. GettyImages
אולימפיאדת רומא, 1960/GettyImages

באיחור של 52 שנים, קיבלה הבירה האיטלקית את הזכות לארח את אירוע הספורט הגדול ביותר בתבל. לרומא הגיעו 5,348 ספורטאים מ-83 מדינות. ההיסטוריה הקיסרית המפוארת של העיר שימשה תפאורה מקסימה למשחקים - תחרויות ההתעמלות נערכו במרחצאות קרקלה ותחרויות ההיאבקות בבזיליקה די מאסנציו.

איקה אוארטי מגאנה הפך לאפריקני השחור הראשון שזוכה במדליה, כשסיים במקום השני באיגרוף. אבל נדמה שמתאגרף אחר, קצת מפורסם יותר, החל את הקריירה שלו ברומא וקראו לו קסיוס קליי, שלימים יהפוך למוחמד עלי. קליי זכה במדליית זהב במשקל בינוני באיגרוף וזרק מדליה זו לנהר בשובו לארצות הברית במחאה על קיפוח השחורים בארצות הברית.

מבחינה ספורטיבית, הרי שמשחקי האתלטיקה היו המוצלחים ביותר עד אז. דמויות כמו אבבה ביקילה (הרץ היחף) ו-וילמה רודולף האמריקנית (האצנית שהתאוששה משיתוק ילדים), משכו את תשומת הלב.

טוקיו, 1964

אולימפיאדת טוקיו, 1964. GettyImages
אולימפיאדת טוקיו, 1964/GettyImages

הקיסר היפני הירוהיטו פתח את האולימפיאדה הראשונה שסימנה את העידן המודרני. היפנים הביאו ילד שנולד בהירושימה, יושינורי סקאי, כדי להדליק את המשואה ובכך סימנו לעולם - אנחנו התגברנו על המלחמה.

"אולימפיקו נטסו" - קדחת האולימפיאדה, עלתה למארגנים לא פחות משלושה מיליארד דולר, סכום דמיוני בשנות השישים של המאה שעברה. היפנים שפכו את הכסף בעיקר על שיכלולים טכנולוגיים, כשהשוס העיקרי היה "יוז-סינקום 3" – לווין תקשורת שאיפשר בפעם הראשונה למשחקים האולימפיים להגיע אל מסכי הטלוויזיה בכל בית בעולם.

5,140 ספורטאים השתתפו במשחקים, שלראשונה כללו את מקצועות הג'ודו והכדורעף - ספורט הנשים הקבוצתי הראשון במשחקים. 14 מדינות חדשות ערכו הופעת בכורה בטוקיו והביאו לשיא של 93 מדינות משתתפות. דרום אפריקה הורחקה מהמשחקים בגלל מדיניות האפרטהייד.

מבחינה ספורטיבית, הרי שהאקשן האמיתי התרחש בבריכה כאשר 52 שיאים אולימפיים ו-14 שיאי עולם נשברו. בהתעמלות רשמה הסובייטית לריסה לטינינה שיא משלה כשזכתה בשש מדליות והגיעה ל-18 בקריירה. באתלטיקה, אבבה ביקילה האתיופי הפך לרץ הראשון שזוכה פעמיים בריצת המרתון במשחקים האולימפיים. בניגוד לרומא 1960, הפעם הוא כבר רץ עם נעליים.

מקסיקו סיטי, 1968

אולימפיאדת מקסיקו סיטי, 1968. AP
אולימפיאדת מקסיקו סיטי, 1968/AP

שלושה דברים סימנו את המשחקים במרכז אמריקה: האוויר הדליל, שהשפיע בצורה רצינית על התוצאות באתלטיקה, אירועי הטרור שפקדו את הארץ לפני המשחקים ובדיקות הסמים שהונהגו לראשונה באולימפיאדת קיץ. כמו כן נוספו גם בדיקות לזיהוי מינו של המשתתף.

מאות סטודנטים נורו למוות על ידי הצבא המקומי כשהפגינו נגד הממשלה המכסיקנית. גם אירועים שונים בצרפת, ארצות הברית, ברית המועצות וצ'כוסלובקיה השפיעו על המשחקים. מאבק זכויות האדם בארצות הברית, כולל רציחתם של מרטין לותר קינג ובוב קנדי, הביאו לכך שהפוליטיקה נכנסה חזק לתוך הספורט. ג'ון קרלוס וטומי סמית' בחרו למחות נגד אפליית שחורים בארצות הברית על דוכן המנצחים עם האגרוף השחור המפורסם. הכדורסלן לו אלסינדור, לימים כוכב הלייקרס קארים עבדול ג'אבר, בחר שלא לייצג את מדינתו. 5,530 ספורטאים מ-112 מדינות הגיעו למשחקים.

חוסר הידע הרפואי לגבי ריצה בתנאי גובה שיוצרים אוויר דליל גרמה לכך שהאוסטרלי רון קלארק, רץ ה-10,000 המפורסם, התעלף באיצטדיון וכמעט מת. בכל ריצות הגברים עד וכולל 400 מטרים, כולל שליחים, נקבעו שיאי עולם.
אבל השיא היה כמובן ה-8.90 שקבע בוב בימון בקפיצה לרוחק, שיפור של יותר מחצי מטר לשיא העולמי. האוויר הדליל עשה טוב לא רק לרצים במרחקים הקצרים אלא כנראה גם לקופצים השונים. שיאו של בימון לא נשבר במשך 23 שנה.

מינכן, 1972

אולימפיאדת מינכן, 1972. AP
אולימפיאדת מינכן, 1972/AP

שוב משחקים אולימפיים על אדמת גרמניה, ושוב כתם היסטורי, שכלל את אירוע הטרור המתועב ביותר בהיסטוריה של הספורט העולמי, בו נרצחו 11 ספורטאים ישראלים. לישראלים וליהודים קשה מאוד לזכור את האירועים הספורטיביים במשחקים האלה, ואילולא מתקפת הטרור, כנראה היו זוכרים את המשחקים האולימפיים במינכן כאירוע עם שלל גדול של הישגים ספורטיביים.

ב-5 בספטמבר תקפה חוליית מחבלים מארגון 'ספטמבר השחור' את מגורי המשלחת הישראלית בכפר האולימפי, הרגה שני ספורטאים ולקחה תשעה בני ערובה. ניסיון חילוץ כושל של השלטונות הגרמניים הביא למות תשעת בני הערובה האחרים למחרת. המשחקים הופסקו לאות אבל ליום אחד והמשלחת הישראלית ביקשה לעצור אותם לחלוטין. הוועד האולימפי הבינלאומי החליט להמשיכם בנימוק ש'אל לתנועה האולימפית להיכנע לטרור'. עד היום, אגב, ממשיך אותו ארגון להימנע מדקת הדומיה המקובלת באירועים מסוג זה ומתעלם מבקשת המשפחות הישראליות בטענה שאין לערבב בין פוליטיקה לספורט.

למרות המשך המשחקים, המשלחת הישראלית החליטה לחזור לישראל, עם 11 ארונות. אסתר רוט-שחמורוב, שהחמיצה את העלייה לגמר ה-100 מטרים, לא השתתפה גם ב-100 משוכות שם הייתה מועמדת ודאית לגמר.
מרק ספיץ רשם את ההישג האישי הגדול ביותר בתולדות המשחקים האולימפיים עם שבע מדליות זהב ושבעה שיאי עולם בשחיה, רגע לפני שהוא בורח ללונדון בהמלצת כוחות הביטחון.

מונטריאול, 1976

אולימפיאדת מונטריאול, 1976. AP
אולימפיאדת מונטריאול, 1976/AP

מבחינה ספורטיבית, האולימפיאדה המשיכה למתוח כל פעם מחדש את גבולות ההישגים אליהם יכול האדם להגיע. מבחינה ארגונית, הוועד האולימפי המשיך לספוג מכות. יומיים לפני פתיחת המשחקים במונטריאול, הודיעו 29 מדינות אפריקה על פרישתן לאחר שהוועד האולימפי הבהיר כי לא ידיח את ניו-זילנד מהאולימפיאדה, למרות שנבחרת הראגבי שלה ביקרה בדרום-אפריקה על אף האפרטהייד. 6,028 ספורטאים מ-92 מדינות השתתפו במשחקים.

נאדיה קומנצ'י, הילדה מרומניה, גנבה את ההצגה עם ציון העשר הראשון באולם ההתעמלות. לצעירים שבינינו, פעם 10 היה הציון המקסימלי והמושלם לתרגיל בהתעמלות מכשירים, כיום שיטת הניקוד שונה לגמרי. קומנצ'י סיימה את התחרויות עם שבע עשיריות ושלוש מדליות זהב.

המשפט שפתח את תיבת הפנדורה אולי הכי גדולה בתולדות המשחקים, היה "לא הרגשתי איתן בנוח בחדרי ההלבשה" שאמרה השחיינית האמריקנית שירלי בבשוף על שחיינות מזרח גרמניה, שבראשות קורנליה אנדר (4 מדליות זהב ואחת מכסף) זכו ב-11 מדליות זהב מתוך 13. המאמן הגרמני דחה את השמועות לפיהן הקול העבה של החניכות שלו הוא קול גברי לחלוטין וענה לעיתונאים: "לא באנו הנה בשביל לשיר".
אסתר רוט-שחמורוב הפכה לישראלית הראשונה בגמר אולימפי - 100 משוכות, בו סיימה במקום השישי.

מוסקבה, 1980

אולימפיאדת מוסקבה, 1980. GettyImages
אולימפיאדת מוסקבה, 1980/GettyImages

הנשיא הסובייטי ליאוניד ברז'נייב פתח את המשחקים, שהגיעו בדיוק בשיאה של המלחמה הקרה. ברית המועצות קיבלה את האירוח לאחר מאמצים כבירים ותוך קמפיין שנועד להראות עד כמה השיטה הקומוניסטית יפה וטובה יותר.

אך האולימפיאדה הזו תיזכר באחת העלובות ביותר מבחינה ספורטיבית ומבחינה השתתפותית. 5,217 ספורטאים מ-80 מדינות, הכמות הנמוכה ביותר במשחקים בשלושים השנה האחרונות, הגיעו למוסקבה לאחר שג'ימי קרטר, נשיא ארצות הברית, הכריז חרם על המשחקים.

הסיבה לחרם הייתה פלישת הכוחות הסובייטים לאפגניסטן בדצמבר 1979. קרטר הרגיש שנשארה לו רק הזירה הספורטיבית כדי ללמד לקח את הרוסים והורה לוועד האולימפי לא לשלוח את ספורטאיו למוסקבה. בקרב הוועד האולימפי האמריקני הייתה התנגדות למהלך של קרטר, אבל בלחץ ההנהגה העליונה, שאיימה לשלול את דרכוניהם של הספורטאים, נאלץ הוועד האמריקני לוותר. הפוליטיקה ניצחה את הספורט.

לוס אנג'לס, 1984

אולימפיאדת לוס אנג'לס, 1984. GettyImages
אולימפיאדת לוס אנג'לס, 1984/GettyImages

המשחקים האולימפיים בלוס אנג'לס סימנו אף הם סוג של מהפך. גם הם ישנו סדרי עולם, הן בספורט, הן בכלכלה והן בפוליטיקה. המשחקים, שבהתחלה אף אחד לא קפץ על המציאה לארח אותם, הגיעו בסופו של דבר לעיר שכבר אירחה אותם פעם והפכו להצלחה כלכלית מדהימה שתשפיע על חמש האולימפיאדות הבאות ועד לימים אלה. רשת NBC לקחה תחת חסותה את שידור המשחקים ונתנה תנופה כלכלית לענפים האולימפיים.

החרם של ברית המועצות, כנקמה על מוסקבה, לא פגע במשחקים. בדיוק להיפך, הצלחתם הייתה זרז לכך שהמהפכה מעבר לדלת. רק 9 מדינות הצטרפו לחרם, לעומת 60 שהחרימו את מוסקבה. מספר שיא של מדינות - 140, ששלחו 6,797 ספורטאים, גרמו לכך שבמובן הפוליטי האמריקאים ניצחו, אבל המשחקים עצמם נפגעו בשל העדרותם של הספורטאים המעולים מברית המועצות.

הכוכב הגדול ביותר היה כמובן קארל לואיס, ששיחזר את הישגו של ג'סי אואנס מברלין ב-1936 כשניצח בריצות ל-100, 200, 100 שליחים ובקפיצה לרוחק. מייקל ג'ורדן הוביל נבחרת כדורסל של כוכבי מכללות שלעד יהפכו לגדולים ביותר שדרכו על הפרקט. זו גם הייתה הפעם הראשונה שבה נשים התחרו במרתון במסגרת המשחקים האולימפיים. ג'ואן בנואה האמריקאית ניצחה אבל מי ש"גנבה" את ההצגה הייתה השוויצרית גבי אנדרסון שייס, שכמעט והתמוטטה בהקפת הסיום אבל הצליחה להגיע לקו הסיום תוך כדי שהיא מדדה על רקע עידוד מאסיבי של עשרות אלפי צופים.

סיאול, 1988

אולימפיאדת סיאול, 1988. GettyImages
אולימפיאדת סיאול, 1988/GettyImages

המשחקים האולימפיים בסיאול אולי לא יזכרו בשל הישגים ספורטיביים יוצאי דופן, אבל הם כן יסמנו את החזרה לשפיות בכל הקשור ליחסים בין ספורט לפוליטיקה. ברית המועצות חזרה למשחקים ודרום קוריאה, עד אז מדינה נכשלת, הפכה לאימפריה כלכלית מודרנית עם צבא שהשתלט במהירות על מהומות בארץ טרם המשחקים.

8,465 ספורטאים מ-159 מדינות שברו את שיא המשתתפות כאשר צפון קוריאה השכנה החרימה את המשחקים ואליה הצטרפה, לא במפתיע, קובה.

מבחינה ספורטיבית, הרי שהסיפור הגדול היה כמובן בן ג'ונסון עם ה-9.79 המדהים שלו בריצת 100 מטר, שלאחר מכן נפסל כמובן בשל שימוש בסמים ממריצים. ג'ונסון הקנדי לא הצליח לשקם את הקריירה. גם פלורנס גריפית'-ג'וניור, שניצחה בקלות ב-100 מטרים (עם שיא עולם במבחנים האמריקנים) וקבעה שיא עולם גם ב-200 מטרים, לא יצאה בשלום מסיאול. שני השיאים אמנם מחזיקים מעמד עד היום, אבל גם השיאים האלה, יודעים חובבי האתלטיקה, מוטלים בספק. מותה המפתיע של האצנית בעלת המראה הססגוני התחיל מחדש את חרושת השמועות סביב הכימקלים שרצו לאמריקאית בדם בסוף שנות ה-80.

ברצלונה, 1992

אולימפיאדת ברצלונה, 1992. AP
אולימפיאדת ברצלונה, 1992/AP

אם יש עיר שחייבת את פריחתה ב-12 השנים האחרונות למשחקים האולימפיים, הרי זאת ברצלונה הקטלאנית. חואן אנטוניו סאמרנש, יו"ר הוועד האולימפי ובן העיר, זכה להגשים את חלומו לארח אולימפיאדה בסלון הפרטי שלו, והתוצאה הייתה משובחת.

תוכנית המשחקים הורחבה ל-25 ענפים, ו-9,367 ספורטאים מ-169 מדינות לקחו בהם חלק כאשר ברית המועצות כבר לא הייתה קיימת ובמקום הגיעה נבחרת בשם "חבר העמים", דרום אפריקה חזרה לאחר החלפת השלטון וגרמניה הגיעה מאוחדת. גם יוגוסלביה התפרקה וראינו הופעות בכורה של המשלחות מקרואטיה, סלובניה, ובוסניה-הרצגובינה.

האטרקציה המרכזית הייתה כמובן נבחרת החלומות שם מייקל ג'ורדן, מג'יק ולארי בירד, ששמו סוף למעשה לכדורסל התחרותי במשחקים האולימפיים (לפחות ל-12 שנים), אבל עשו זאת בשואו יוצא דופן. בישראל זוכרים כמובן את המשחקים האלה בזכות המדליה האולימפית הראשונה, מדליית הכסף של יעל ארד. יום לאחר מכן, אורן סמדג'ה זכה במדליה אולימפית שניה.

אטלנטה, 1996

אולימפיאדת אטלנטה, 1996. GettyImages
אולימפיאדת אטלנטה, 1996/GettyImages

חגיגות המאה למשחקים האולימפיים לוו בטונים צורמים. המשחקים הגיעו בדרך לא דרך לבירת ג'ורג'יה הלבנבנה, לאחר שהיו אמורים בתכנון המקורי להתקיים באתונה. בוועד האולימפי חשבו כסף, ואין כמו העיר של קוקה קולה, הספונסר הוותיק ביותר של המשחקים, כדי לשפוך אותו.

הפחד מתדמית שמרנית ואמריקאית מדי הובילו לכך שמוחמד עלי הדליק את הלפיד האולימפי וריגש מיליונים ברחבי העולם. שיא של 79 מדינות (10,318 מתחרים) מתוך 197 שהשתתפו, יצאו מאטלנטה עם מדליות במשחקים האולימפיים התחרותיים ביותר עד אז.

במהלך המשחקים זכורה הריצה המדהימה של מייקל ג'ונסון האמריקאי, שלקח את ה"דאבל" בריצות 200 ו-400 מטר, אחרי שלוח הזמנים שונה עבורו כדי שיוכל להשתתף בשני המקצים. ג'ונסון שבר את השיא העולמי ב-200 והציב אותו על 19.32 שניות. קרל לואיס קטף את המדליה האולימפית התשיעית שלו אחרי שזכה בתואר בקפיצה לרוחק ונכנס לפנתיאון האולימפי כאתלט הטוב ביותר בהיסטוריה של המשחקים.

סידני, 2000

אולימפיאדת סידני, 2000. GettyImages
אולימפיאדת סידני, 2000/GettyImages

10,651 ספורטאים מ-199 מדינות שוב שברו את שיא המשתתפים במשחקים, שהתקיימו בפעם השניה בהיסטוריה בחצי הכדור הדרומי. קתי פרימן האבוריג'ינית המקומית הדליקה את אש המשחקים.

כמו בכל משחקים קלאסיים, המוקד היה בבריכה ובאיצטדיון האתלטיקה. איאן ת'ורפ ופיטר ואן-דר-הוגנבנד, האוסטרלי וההולנדי, ניהלו בינהם קרב ענקים. ת'ורפ זכה בזהב ב-400 חופשי עם שיא עולם, בזהב הקבוצתי ב-4x100 חופשי ו-4X200 חופשי, ובכסף ב-4X100 מעורב וב-200 חופשי, שם הפסיד להולנדי. ואן-דן-הוגנבנד זכה בזהב ב-100 חופשי ובארד ב-50 חופשי וב-4X200 חופשי.

באתלטיקה ניסתה מריון ג'ונס לקבוע הישג חסר תקדים של זכיה בחמש מדליות זהב באולימפיאדה אחת, אבל נאלצה להסתפק בשלוש. שנים לאחר מכן יתגלה שכמו ספורטאים רבים וטובים אחרים שנחשבו למוכשרים ובעיקר הגונים, גם מריון ג'ונס הייתה רמאית שהשתמשה בחומרים אסורים ואפילו ישבה בגלל זה בכלא האמריקאי.

אתונה, 2004

אולימפיאדת אתונה, 2004. GettyImages
אולימפיאדת אתונה, 2004/GettyImages

10,625 ספורטאים מ-201 מדינות השתתפו במשחקים שנערכו בבירה היוונית, וסגרו מעגל עבור המארחים, שפתחו במסורת אירוח המשחקים האולימפיים בעת המודרנית. בתקופת ההכנה, לוועד האולימפי הבינלאומי היו לא מעט חששות בנוגע לארגון של היוונים, אלא שבסופו של דבר המשחקים היו מוצלחים במיוחד ונוהלו בצורה מופתית.

גולש הרוח היווני ניקוס קקלמנאקיס היה זה שהדליק את אש המשחקים, אבל בתחרות עצמה הוא נאלץ להיכנע לגיבור האולימפי הישראלי הגדול בכל הזמנים, גל פרידמן, שזכה במדלית זהב היסטורית בדגם המיסטרל והיה הראשון שדאג להשמעת "התקווה" במשחקים האולימפיים. אריק זאבי הוסיף מדליה אולימפית נוספת, הפעם מארד, בתחרות הג'ודו במשקל של עד 100 ק"ג.

הדרים טים מארצות הברית איכזבה כשזכתה במדלית הארד בלבד, ופינתה את הבמה לנבחרת כוכבים אחרת, מארגנטינה, שהביסה בגמר את איטליה 69:84. הארגנטינאים לא הסתפקו בזה, וקרלוס טבס הוביל אותם למדליית הזהב גם בטורניר הכדורגל, אחרי ניצחון 0:1 על פרגוואי.

בייג'ינג, 2008

אולימפיאדת בייג'ינג, 2008. GettyImages
אולימפיאדת בייג'ינג, 2008/GettyImages

הסינים הצליחו להוכיח לעולם שהם גם הפכו למעצמת הספורט האולימפי מספר 1 בעולם, ובנוסף שהם יכולים להפיק את המשחקים האולימפיים הגרנדיוזיים ביותר. זה בא לידי ביטוי כבר בטקס הפתיחה, עם השקעה מטורפת שכללה מופעי פירוטכניקה בשמי העיר והדלקת לפיד מקורית במיוחד של מתעמל העבר לי נינג.

במשחקים עצמם נראו הרמות הגבוהות ביותר עד אז בשני הענפים העיקריים, האתלטיקה הקלה והשחייה. באתלטיקה מי שהיה אחראי לזה היה כמובן יוסאין בולט, עם שיאי עולם מדהימים בריצות הספרינט ל-100 ו-200 מטרים, וגם בריצת השליחים. בולט נהנה גם מתנאים מושלמים עבור תחרות אתלטיקה באצטדיון האולימפי "הקן לציפור" בבירה הסינית. בבריכה נהנו השחיינים מטכנולוגיות חדישות של חליפות, מה שהביא לשבירת שיאי עולם בקצב מרשים. אבל מי שהרשים יותר מכולם היה כמובן מייקל פלפס, שהשתתף בשמונה משחים וזכה בשמונה מדליות זהב כדי לשבור את שיאו של מארק ספיץ האגדי.

יותר מ-11 אלף ספורטאים מ-204 מדינות השתתפו במשחקים, ולראשונה התחרו בענפי אופני ה-BMX והשחיה במים פתוחים במתכונת האולימפית. למרות שבעולם המערבי פחדו מהאבטחה בסין, מזיהום האוויר, ומתגובת הסינים למחאות של ספורטאים מערביים בגלל ענייני זכויות אדם, המשחקים האלה עברו בשלום ואפילו יותר מזה - הם היו פשוט מושלמים.

לונדון, 2012

אולימפיאדת לונדון, 2012. AP
אולימפיאדת לונדון, 2012/AP

אלה לא היו משחקים אקסטרווגנטיים כמו בסין, אבל לונדון סיפקה את קסמה הייחודי, עם טקס פתיחה וטקס סיום גדושים בהופעות מוזיקליות, במיטב התרבותי שיש לבריטניה להציע, כולל קטע בלתי נשכח של המלכה צונחת ממסוק לצד ג'יימס בונד. במשחקים השתתפו מעל 10,000 ספורטאים מ-204 מדינות ונקבעו במהלכם מספר שיאי עולם מרשימים, כמו דייוויד רודישה הקנייתי ב-800 מטר, 4 כפול 100 של השליחות האמריקאיות, וגם רביעיית השליחים של ג'מייקה קבעה שיא עולם חדש בריצת שליחים 4x100 מטר.

כמו כן המשחקים התהדרו בשני מהספורטאים הגדולים בכל הזמנים: יוסאין בולט זכה ב-3 מדליות זהב (100, 200 ושליחים) והיה לאתלט הראשון במשחקים האולימפיים שזכה ב-3 ריצות אלו בשתי אולימפיאדות. מייקל פלפס מארצות הברית היה השחיין המצטיין בתחרות בפעם שלישית ברציפות לאחר שזכה ב-6 מדליות, (4 זהב ו-2 כסף). לאחר משחקים אלו היה לספורטאי המעוטר ביותר בכל הזמנים במשחקים האולימפיים, עם 22 מדליות מתוכן 18 זהב.

  • עוד באותו נושא:
  • ריו 2016

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully