נבחרת כדורסל הגברים האמריקאית תחל הלילה את מה שאמור להיות טיול קליל בדרך לזכייה שלישית ברציפות בתואר האולימפי. אם זה אכן יקרה בדרך הצפויה, זה יהיה הסיום המושלם עבור מייק ששבסקי, מאמן הנבחרת מאז 2005. קואוץ' קיי, המאמן האגדי של מכללת דיוק, יסיים את עבודתו בנבחרת לאחר האולימפיאדה. יחליף אותו בתפקיד לא אחר מאשר גרג פופוביץ', מה שאומר שבפיב"א חייבים להכניס ראיונות בין רבעים, כי מי לא ירצה לשמוע את פופ עונה על שאלות מקצועיות ב-57 הפרש על ונצואלה ברבע השלישי.
קל לשכוח עכשיו, אבל בעשר השנים בהן נבחרת ארצות הברית לא הפסידה היא כן נתקלה בקשיים, לא כל טורניר הסתכם בהצגות של 30 הפרש. ה-redeem team של 2008, עם קובי בריאנט, לברון ג'יימס, דווין וויד ושאר ירקות, עבדה קשה מאוד כדי לנצח את ספרד הנפלאה בגמר האולימפי; הנבחרת של 2010, שזכתה באליפות העולם בכיכובו של קווין דוראנט, ניצחה בשתי נקודות הפרש את ברזיל בשלב הבתים ובעשר נקודות הפרש את רוסיה של דיוויד בלאט ברבע הגמר; בטורניר האולימפי של 2012 זו שוב הייתה ספרד בגמר שמתחה את האמריקאים במשחק שהסתיים בשבע הפרש; רק באליפות העולם של 2014, דווקא בסגל חלקי, האמריקאים טיילו לזהב באופן שהזכיר את הדרים-טים המקורית עם ניצחונות ביותר מ-20 הפרש בכל המשחקים.
אם הטורניר האולימפי הנוכחי ימשיך את הקו של 2014, וכל הסימנים מעידים שזה יהיה הכיוון, ששבסקי יוכל לפרוש מאימון הנבחרת בהרגשה שהוא השלים את המהפכה לשמה הגיע. מי שהביא אותו לנבחרת הוא המנהל המוערך ג'רי קולאנג'לו, שמונה לתפקיד מנהל הנבחרת ב-2005 לאחר הכישלונות בשני הטורנירים שלפני כן. קולאנג'לו וששבסקי הפסידו ליוון בטורניר הבכורה שלהם ב-2006, אך זה לא עצר אותם בדרך להשבת הדומיננטיות של האמריקאים בזירה הבינלאומית.
עוד בנושא:
כך נבחרת ארצות הברית פתחה פער עצום משאר העולם
כרמלו החדש: המהפך התדמיתי של כוכב נבחרת ארה"ב
ששבסקי: "מעדיף להשתעמם ולנצח ב-40 הפרש בכל משחק"
קואוץ' קיי, אם כן, הוא לא הגורם היחיד לשינוי. לקולאנג'לו מניות רבות במיוחד במהפכה שיצרה את תור הזהב הנוכחי של נבחרת ארצות הברית. הוא הוביל שינוי תדמיתי שגרם לכוכבים הגדולים ביותר לרצות להגיע, הוא שדרג את תהליך בחירת הסגל והקפיד לבחור רק שחקנים מחויבים שמגיעים בכושר משחק טוב. אך בחירת המאמן הנכון עשויה להיות ההחלטה החשובה ביותר שהוא קיבל, ובזמן אמת זו לא הייתה החלטה מובנת מאליה. הרעיון שדווקא מאמן המכללות הקשוח, שידוע בתור אחד שמחויב לשיטה יותר מאשר לשחקנים, יהיה זה שיחבר את אוסף הכוכבים שמגיע לנבחרת ויהפוך אותם לקבוצה מנצחת, לא היה אינטואיטיבי.
אחת עשרה שנים לאחר מכן, ניתן להכריז על הבחירה בששבסקי כבחירה מנצחת. היא עשתה טוב לא רק לנבחרת, אלא גם לתדמית של ששבסקי, ואולי של מאמני המכללות באופן כללי. הוא הצליח במיוחד בשני תחומים מרכזיים בהם סימני השאלה סביב ההתאמה שלו לתפקיד היו בולטים במיוחד, שני תחומים בהם ניתן לטעון שהנבחרת הקדימה את זמנה וזיהתה תהליכים שהפכו למשמעותיים במיוחד ב-NBA.
התחום הראשון הוא היכולת לשחק עם מספר כוכבים ביחד. אחת הבעיות הבולטות בנבחרות הכושלות של תחילת העשור הקודם הייתה עודף כוכבים שאוהבים להחזיק בכדור שהתקשו לתפקד ביחד. גם הנבחרות של ששבסקי היו עמוסות בסקוררים עם אגו גדול, אך כל פעם מחדש הם מצאו את הדרך לעבוד אחד עבור השני. היו קמפיינים בהם היה לנבחרת כוכב אחד מוביל, כמו דוראנט ב-2010, באחרים הייתה חלוקה מאוזנת. שחקנים שמככבים בקבוצות שלהם הגיעו לנבחרת וקיבלו בשמחה תפקיד חדש או משני. הדוגמא הטובה ביותר לכך היא כרמלו אנתוני, אחד השחקנים האמינים בנבחרת בתקופת ששבסקי, שניזון מהזריקות שסידרו לו שחקנים כמו לברון ו-וויד ולא ניסה לכפות את עצמו על המשחק כפי שהוא עושה כל כך הרבה בקבוצות שלו.
הנבחרת תפקדה כפריוויו לקבוצות הכוכבים שנוצרו ב-NBA בשנים האחרונות. השמועות מדברות על כך שלברון, וויד וכריס בוש החלו לרקום את שיתוף הפעולה במיאמי ב-2010 בקמפיין הנבחרת בו שיתפו פעולה בהצלחה ב-2008. גם קבוצת לברון והחברים שקינג ג'יימס התייחס אליה במהלך העונה, הרעיון שישתף פעולה עם וויד, כרמלו וכריס פול, מורכבת משחקנים ששיתפו פעולה מספר פעמים במדים הלאומיים. שיתוף הפעולה בין דוראנט לראסל ווסטברוק נראה נהדר בנבחרת ב-2010 עוד לפני שהיה ברור לאן יתפתח באוקלהומה סיטי. הפעם נקבל הכנה לגולדן סטייט החדשה, כששלושה מכוכבי הנבחרת יהיו דוראנט, קליי תומפסון ודריימונד גרין.
אי אפשר לתת לששבסקי את כל הקרדיט על כך. הרושם הוא שהכוכבים של הדור הנוכחי, בעיקר של מחזור 2003, באמת מסתדרים נהדר ביחד ומעדיפים לשתף פעולה מאשר להתחרות אחד בשני, אולי אפילו באופן מוגזם. זה הופך אותם לקלים מאוד לאימון ביחד, וזה הופך את ה-NBA לליגה שנבנות בה קבוצות כוכבים שמתחמקות מהמכשולים שהיו אמורים להקשות עליהן.
התחום השני בו הנבחרת הקדימה את זמנה הוא השינוי הסגנוני. ששבסקי הבין שהדרך הטובה ביותר להתמודד עם נבחרות בינלאומיות כבדות היא לשחק עם כמה שיותר שחקני חוץ אתלטיים. אצלו לברון ג'יימס תפקד בעיקר כפאוור פורוורד כבר ב-2006, וכריס בוש שיחק לצידו כסנטר במשרה מלאה כבר ב-2008, ארבע שנים לפני שאריק ספולסטרה עבר להרכב נמוך כזה במהלך הפלייאוף במהלך שהביא לו אליפות. הנבחרת הגבירה קצב בתקופה שרק פיניקס עשתה זאת והתחילה ליידות שלשות בכמויות לפני שזה נהיה הטרנד המוביל ב-NBA. בגמר 2012 לאמריקאים היו יותר זריקות לשלוש (37) מאשר זריקות לשתי נקודות (33), הם קלעו 15 שלשות וזה היה ההבדל המרכזי בינם לבין ספרד.
אחד התהליכים החשובים ביותר שקרו בנבחרת היה המעבר להתבססות על שחקנים עם קליעה טבעית מבחוץ, כאלה שפוגעים גם כשהם לא בשיא הכושר. מול החוקים הבינלאומיים ומול אופציית ההגנה האיזורית של יריבות, מומחי השלשות הרבה יותר אפקטיביים מחודרים איכותיים. הנבחרת של 2014 טיילה בעיקר בזכות אוסף הגארדים השלשנים: קיירי אירווינג, סטף קרי, ג'יימס הארדן וקליי תומפסון חיסלו משחקים תוך כמה דקות בזכות חגיגת שלשות.
השנה נראה דווקא את התהליך ההפוך, את השפעת הליגה על הנבחרת. ב-2014 דריימונד גרין עוד היה מחליף אלמוני בקבוצת פלייאוף לא בולטת, מאז הוא הספיק להמציא מחדש את עמדת הסנטר. גרין צפוי להיות שחקן חשוב בנבחרת הנוכחית ולאפשר לששבסקי ליצור העתקים כמעט מדויקים של ההרכבים הנמוכים של גולדן סטייט. הנבחרת הנוכחית תוכל להביא את חגיגת השלשות מה-NBA בשנים האחרונות לברזיל. סטף קרי אמנם לא נמצא, אך חמישייה של קיירי, קליי, פול ג'ורג', דוראנט ודריימונד יכולה להגיע לזריקה מצוינת של קלע שלשות איכותי בכל התקפה. לחמישייה הזאת יש גם פוטנציאל הגנתי מפחיד, אז אם תימצא הנבחרת שתצליח למתוח את האמריקאים, ששבסקי יוכל לשלוף את הגרסא שלו לחמישיית המוות ולחסל כל התנגדות.