פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      קטנים מול גדולים: שליחנו לריו על החוויה הישראלית בטקס הפתיחה

      זה היה רק סמלי שבזמן שהעולם חלק את חגיגת האהבה בברזיל, ישראל שוב נקלעה לריב קטנוני. פז חסדאי על הפער בין טקס הפתיחה ל"פרשת האוטובוס", הברכה הכי מתגלגלת בעולם וחוויה ייחודית מעולם הג'ודו

      קטנים מול גדולים: שליחנו לריו על החוויה הישראלית בטקס הפתיחה

      בווידאו: משדר האולימפיאדה של וואלה! ספורט

      1: למה לריב אם אפשר לרקוד

      זה היה רק סמלי שבזמן שהעולם חלק את חגיגת האהבה בברזיל, ישראל נקלעה לריב קטנוני על מקום באוטובוס. טקס הפתיחה של המשחקים האולימפיים מאז ומעולם היה קיטש מפואר, מלא אתוס ונצנצים, ואתמול גם הברזילאים עמדו במשימה בכבוד והמשיכו את המסורת, אבל אז גם ישראל התעקשה להמשיך את המסורת הייחודית שלה. אפשר רק לתאר את הסצינה המתוחה ליד האוטובוס, את הפרצופים האדומים והמיוזעים, את הצעקות והמתיחות והמבוכה, והכל עם החליפות החגיגיות, ולאט לאט משחררים את העניבה, פותחים עוד כפתור, מאבדים חשק לצאת לטקס. וזה אמור היה להיות כל כך פשוט ונאיבי.

      הפעם זה ממש לא באשמתנו, אבל מה זה משנה, הרי זה אף פעם לא באשמתנו. כך או כך הדיווחים מהמשלחת על הריב האומלל עם הלבנונים בפתח האוטובוס הצליחו למחוק את החיוך המטופש שמרוח על הפנים במעמדים האלה, חיוך ללא מחשבה מיוחדת, במוח ריק, רק בהייה באנשים שמחים. פתאום נעלמה האופוריה, חזרנו למציאות, שוכחים מהרוח האולימפית, מספורטיביות והגינות, חוזרים לשנאה ואיבה. וכמובן לא נשכח את ידידינו מהוועדה המארגנת, שביקשו מיו"ר המשלחת גילי לוסטיג "לא לעשות עניין" לפני טקס הפתיחה, אל תהרוס לנו את חלום האחווה העולמית, אל תפריע, ההצגה חייבת להימשך והיא חשובה בהרבה מההיעלבויות שלכם. (אגב, אם היה מדובר בנבחרת הכדורגל, סביר להניח שהיינו שומעים ש"התקרית הזאת רק גרמה לנו להיות יותר מחויבים ולעלות על הדשא בטירוף". פה אין צורך בגורמים חיצוניים כדי להוציא את המקסימום מספורטאינו).

      הטרגדיה היא שזה לא מעניין אף אחד. ניסיון להציע את "פרשת האוטובוס" לעיתונאי הונגרי התקבל בפרצוף עקום. "לא, זה לא סיפור", אמר, "זה לא מעניין". עיתונאי צ'כי סיפק את אותה תגובה. כמו אמרו, הניחו לנו עם השטויות שלכם, זה לא חדש שאתם כל הזמן רבים, אנחנו מנסים פה לשמוח. ובכלל, עצם העובדה שהמארגנים הברזילאים קיבלו את ההחלטה להציב את שתי המדינות באותו אוטובוס ממחישה את הנאיביות הברזילאית, אנשים תמימי לב שלא מעלים בדעתם שעכשיו, דווקא עכשיו, ספורטאים משתי מדינות יסרבו לשבת זה לצד זה.

      עוד בנושא:

      טקס פתיחה חגיגי ומרהיב במרקאנה

      נטע ריבקין עם דגל ישראל במצעד המשלחות טקס הפתיחה של אולימפיאדת ריו (רויטרס)
      למה אי אפשר להיות חברים? ריבקין והדגל בטקס (צילום: רויטרס)

      2. הלב הברזילאי

      לא היה בטקס הפתיחה את הטירוף הסיני מ-2008, לא היה בו את העושר התרבותי מלונדון 2012, אבל ברזיל שוב מצליחה לחפות על הכל עם לב גדול. זו לא קלישאה. קשה להישאר אדיש לחביבות המקומית. אולי הרושם נוצר כי המבקר מבלה רק בחברת מתנדבים מסורים שתפקידם הוא לעזור, ולמעשה ייתכן שאם היה מרחיק מעט לאזורים אחרים בריו לא היה רואה רק חיוכים ורצון לעזור ולפרגן. אבל זה הרושם, נעים וחם. ובכלל, נדמה שאין ברכה שיותר מתגלגלת על הלשון מאשר "בום דיה" במבטא פורטוגזי כבד, ורק מלשמוע אותה אדם מתמלא באנרגיה חיובית, אומר לעצמו שיהיה היום יום טוב. וגם אם נהג האוטובוס עושה טעות מטופשת ועושה סיבוב מיותר שמבזבז לאדם 40 דקות מחייו, עדיין הוא יורד מהאוטובוס ואומר "אובריגדו", כי למה לא, מגיע לו לחמוד הזה שיגידו לו תודה. איך אפשר לכעוס עליו?

      בגלל זה גם אלה שמתלוננים על כשלים בארגון המשחקים הם אנשים חסרי לב. הרי זה המקסימום שהברזילאים יכולים. מבחינתם המשחקים הם הצלחה גדולה. פקקים? עד לפני כמה שנים בקושי היו פה כבישים. החדרים קטנים מדי? בואו תראו איפה גדלה סבתא שלי. הם לא משווים את עצמם ללונדון או ברצלונה, זה עולם אחר. לטענת אליסיה, מתנדבת מקומית, בת 40 עם טבעות בשיניים, "אני לא חושבת שבואנוס איירס או סאו פאולו יכלו לעשות עבודה טובה יותר". הפיצוי של הקריוקאס היא בהתלהבות הטבעית. אם האווירה ביציעים אתמול בטקס הפתיחה במראקנה רומזת על הצפוי לנו בהמשך ביציעי הבריכה והאתלטיקה, הולך להיות פה נחמד מאוד ב-16 הימים הקרובים. מי שמפריע לו שהסדר לא מופתי פשוט חייב להירגע.

      טקס הפתיחה של אולימפיאדת ריו (רויטרס)
      חגיגת אהבה ברזילאית (צילום: רויטרס)

      3. קוד על המזרן

      אולם האימונים של הג'ודו הוא מקום אינטנסיבי. הוא צפוף בלוחמים מיוזעים בחליפות יפניות שמטילים זה את זה על המזרן, ורק מצליל ההטחה אפשר לקבל רמז לעוצמות הפיזיות בחדר. מי שמזדמן למקום סופג אווירת ספורט מלאת אדרנלין, אלימות מאופקת ומכובדת, הלא גם באימונים הם קדים זה לזה במחוות ספורטיביות ותיקות. רק הישראלים חווים את המקום בצורה ייחודית. הם פוזלים ימינה, למזרן של היריב המצרי של אורי ששון, ותוהים אם הוא יופיע לקרב.

      האזינו לפודקאסט "הפודיום", והפעם: ראיון עם מודי בר און