וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

כל אחד והמיטב שלו: שליחנו לריו מסכם את יום התחרויות הראשון

שירה ראשוני וגל נבו ימשיכו לשאוף לפסגה, עם ישראל ימשיך להתמוגג מהלקאה עצמית, הברזילאים ימשיכו לחגוג ביציעים. שליחנו לריו פז חסדאי בילה יום שלם עם "הלוזרים" מהלבנט ונחשף ל"מפלצות" מהבריכה

מערכת וואלה!

העיניים של שירה ראשוני אמרו הכל. הרבה לפני האכזבה והשבר, היה שם הלם ובלבול. היא הביטה לימינה לעבר המאמן שני הרשקו וצעקה "מה? מה זה?", עד שבאמת הבינה שהחלטת השיפוט נקבעה, נחרצה, הסיפור נגמר. הרשקו עצמו הסתובב לאחור, חיפש גם הוא עיניים מאשרות, "מה זה הדבר הזה", קרא, "אני לא מאמין". אבל אין זמן להתעשת, אין זמן לרוץ לבכות לשופט, המארגנים כבר סימנו לה לרדת מהמזרן, המשחקים נגמרו. בזרועות מאמנה, בעיניים דומעות, בצעדים איטיים, היא ירדה לחדר ההלבשה, תופסת את הראש בשתי ידיים, לא מעכלת.

דקות ארוכות אחרי זה, בעמדת הראיונות, העיניים האלה היו עדיין אדומות מבכי. מבטה שבור. בקול רועד היא הודתה ש"אי אפשר בכלל להסביר את ההרגשה, אתה מתכונן כל כך הרבה, עובד כל כך קשה, מחכה לזה כל כך הרבה זמן, ופתאום זה נגמר ככה". לא ניסתה לברוח מאחריות, לא תירצה, לא התלוננה על השיפוט, רק הביעה כאב של ספורטאית שהפסידה, ספורטאית שזה עתה התנפץ לה החלום.

שירה ראשוני ג'ודוקא ישראלית אחרי הפסד בריו. פז חסדאי, ספק 500
העיניים אמרו הכל. ראשוני/ספק 500, פז חסדאי

ראשוני עוד לא הצליחה לעכל, ובישראל כבר התחילו לקטול. ההדחה של שטילוב הגיעה בתזמון מושלם, וכבר הפכה את זה לחגיגה של הצלפות. זה כבר מנהג קבוע, ממש מסורת. זה לא מפתיע. זה קורה בכל אולימפיאדה. גם אין טעם להילחם בזה. לא לגנות, לא להתעצבן, ככה זה. אנשים אוהבים לקטול, להסתלבט על אחרים, ללעוג. זה שילוב של סדיזם ומזוכיזם, שנאה עצמית והתנשאות, ולמעשה, זה לפעמים קצת כיף לרדת על מפסידים, בעיקר כשהם משלנו. ככה זה בכל העולם. הרבה יותר כיף להגיד פאדיחה מאשר אכזבה.

לפני הכל, אם שירה ראשוני רוצה להתעודד, כדאי לה לפשפש בהיסטורי של כל המלגלגים והקוטלים, והיא עשויה לגלות שהיא בחברה טובה לצד לוזרים מפורסמים כמו ליאו מסי, לברון ג'יימס, ולאחרונה גם סטפן קרי. אבל מה שצורם יותר זה לא הרישעות (הרי לפעמים היא ראויה ומתאימה, אין הוגן ומוסרי יותר מאשר לרדת על כדורגלנים פרעחים מיליונרים כושלים), אלא הפער בין כל הקטילות האלה לאווירה הקסומה במשחקים. הפער בין ספורטאים שמחפשים גדולה לאנשים שמתענגים ברפש. הפער בין העבודה הקשה של ראשוני לבין קלות הדעת של מספידיה. זה פשוט פספוס. כמו להיות במסיבה ולהתלונן על הרעש. הרי הישראלים, אילו היו שווייצרים ב-1984, היו קוטלים גם את רצת המרתון גבריאלה אנדרסון שייס, וטוענים שהקרטוע שלה לפני קו הסיום הוא ביזיון.

למשל, גל נבו. לרוע מזלו, נבו הודח מה-400 מעורב זמן קצר אחרי ההדחות של ראשוני ושטילוב, ואוטומטית קושר לישראליות הכושלת. אבל מי שהיה אתמול בבריכה האולימפית, ובמקרה הזדמן לו לצפות בשחיינים ממש משפת הבריכה, מעמדת הצלמים, מטרים ספורים מהם, ראה מולו חיות אדם. דולפינים בצורת בן אנוש. מפלצות מים. קשה להעביר את האסתטיקה של התנועה שלהם, החלקה והעוצמתית בו זמנית, כשהם חותכים את המים ודוהרים קדימה במהירות בלתי נתפסת, ומותירים אחריהם שובל של סירת מנוע.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

איך הופכים אריזת פלסטיק לעציץ?

בשיתוף תאגיד המיחזור תמיר
גל נבו. יוסי ציפקיס
ראה מולו חיות אדם. נבו/יוסי ציפקיס

גם אם מתעלמים מהעובדה שזה לא המשחה החזק של גל נבו, הרי עצם העובדה שהוא נכלל בין הטובים בעולם ב-400 מעורב - משחה שמלקט אליו יחידי סגולה שמתעלים בכל הסגנונות - הרי רק היא נדירה ומרשימה. מה לעזאזל כל כך לוזרי להיות 20 בעולם ב-400 מעורב? מי בכלל מסוגל להשלים משחה של 400 מעורב?

גם נבו לא בכה בסיום, לא תירץ, רק התנחם בידיעה שנתן את הכל. כך נהגו עשרות מתעמלים שהודחו אתמול, עשרות לוחמי ג'ודו מכל בעולם שהפסידו על המזרן, עשרות שחיינים חסונים שסיימו את דרכם בבריכה והלכו הביתה, כל אחד ואחד מהם אחרי שנים ארוכות של עבודה קשה עד שהגיעו לפסגה, למשחקים האולימפיים. פה בריו הם זכו לתשואות.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    3
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully