אולם CARIOCA ARENA 2 נמצא במקום מרכזי בפארק האולימפי כאן בריו. בין היכל הכדורסל לאולם ההתעמלות. ערב רב של אנשים מסתובבים ליד. סמוך אליו הקימו הברזילאים אוהל אימונים גדול לטובת הג'ודאים. כל רצפתו מזרנים. באחת הפינות הונחה כורסא. שגיא מוקי ישב עליה ובכה. מדי פעם הגניב הצצה למסך הטלפון הסלולארי שם רצו מאות הודעות מהארץ, אבל רוב הזמן בכה. הכאב היה גדול מדי. הרבה יותר מכאב הגב שהוא סוחב בשקט כבר זמן רב. שלוש זריקות אפידורל קיבל בשבועות האחרונים אל בין החוליות.
כאן בריו הציעו לו עוד אחת, אבל הוא התנגד. חשש שהמקום יהיה רדום מדי והוא לא ירגיש את המתחרים. במשך דקות ארוכות קצת קודם הוא ענה על כל השאלות המקצועיות. נשאר קשוח כמו שהוא על המזרן. אבל אז נאמר לו שמהיום כבר לא יהיה אנונימי עוד ושמדינה שלמה ישבה מול המסך והחזיקה לו אצבעות. מוקי עוד ניסה להשיב, אבל הכל התפרץ החוצה. הדמעות חנקו את הגרון והוא לא הצליח להשלים את המשפט. ברוריה ביגמן, הדוברת של הוועד האולימפי, הבינה שזה הזמן שלה להתערב ועזרה לו לסיים בכבוד. כמעט כמו הכבוד שהביא לעצמו, לענף שלו ולמשלחת הישראלית כולה כאן.
פארק אולימפי זה מקום בו אתה חייב לנגוס מכל דבר ולהחליף טעמים לפחות פעם בשעה. לקפץ בין האתרים, לנשום את האוויר המשכר כל כך של פסגת העולם. עבור הישראלים לא היה אתמול שום דבר מלבד ג'ודו. כל מי שיכול היה להגיע, ישב ביציע ועודד. כולם הבינו שיש כאן הזדמנות למדליה שתוריד מהמשלחת הזו את כל המתח והלחצים. ירצה גילי לוסטיג או שלא, בסופו של דבר המדליה היא כנראה חזות הכל ואם אתה חוזר עם אחת ולא משנה באיזה צבע, עשית את שלך וסתמת את הפה לכל המבקרים.
עוד בנושא:
שגיא מוקי בכה: "מקווה שלא אכזבתי אף אחד במדינה"
אמו של שגיא מוקי: "הוא היה פצוע, הסתרנו זאת מהתקשורת"
אין מדליה: שגיא מוקי הפסיד ליריב אזרי בקרב על הארד
אחרי היומיים הראשונים היה במשלחת חשש שגם מוקי יפשל. בזמן שהוא עלה בבוקר למזרן, הגיעו הידיעות על כך שסרגיי ריכטר איכזב. ריכטר בא לאולימפיאדה הזו מלא בביטחון. אפילו יותר מאלכס שטילוב. הוא לא דיבר בכלל על גמר, אלא רק על מדליה. בעיני רבים קליעה היא לא ספורט. אבל זה לא הוגן. מדובר בענף שדורש מהמתחרה בו כושר גופני, ריכוז וקור רוח. ריכטר פישל במקצוע החזק שלו. מרכז הקליעה לא נמצא בפארק האולימפי. הוא לא חלק מהמתקנים הנפלאים בפארק הגדול. כשהישראלים שנסעו לתמוך בריכטר עשו את הדרך חזרה לאולם הג'ודו, מוקי כבר הטיל את הסלובני ושיחרר פקק עצבים מאוד גדול שישב על כולם.
מוקי לא עצר בכך. הגרמני והאמריקאי נפלו. שני ג'נטלמנים יפי תואר שהחמיאו לו בסיום הקרבות ואיחלו שייקח מדליה. לכולם היה ברור שאת היריב היפני יהיה כנראה קשה לנצח, אבל האזרי שחיכה לו בחצי הגמר לא היווה משוכה כה גבוהה. היו לו כמעט שלוש שעות להעביר באולם בהמתנה לקרבות הגמר. שלוש שעות בהן היה מנותק מכל ההוויה בארץ. הפסיכולוג עבד איתו, הפיזיותרפיסט עבד עליו והמעסה נגע בנקודות הכואבות. מעל כולם היה אורן סמדג'ה. כמה שהוא רצה לגמור את היום הזה עם מדליה. לסגור את המעגל הפרטי שלו. מוקי איתו מגיל צעיר מאוד. ממש ילד. הם יצאו יחד למסע הזה.
תמיד הזכירו מעין גרסת ג'ודו לסילבסטר סטאלון שפרש ולקח איתו את החניך להיות אלוף עולם. בקרבות הבוקר סמדג'ה היה על האימונית. לגמר הוא כבר בא עם החליפה. צעק, דחף, עודד אבל זה כבר היה גדול על הילד. בקרב מול האזרי מוקי היה פאסיבי מדי. הקרב מול היריב הגיאורגי כבר היה הרבה יותר קשה וגם מדליית הארד חמקה. "אני צריך לנוח עכשיו", אמר כשהוא כואב את ההפסד ואת הגוף. "אני אמצא מקום טוב כדי לנוח ואחזור חזק יותר לקראת טוקיו 2020". אחרי שהכל נגמר, ישב לכתוב לפייסבוק. להודות לכל מי שהיה לצידו ברגעים הכי קשים עבור ספורטאי שמתכונן לאולימפיאדה ונאלץ להתמודד עם שתי פציעות קריטיות בגב ובקרסול.
יעל ארד עם הרגליים החזקות שלה על הקרקע, שמה את הכל באור הנכון מאוחר יותר. "זה ההישג הגדול של שגיא מוקי בקריירה והוא צריך להיות גאה על כך. יחד עם זה, הייתי רוצה לראות אותו משפר את ניהול הקרב שלו אבל זו הצלחה גדולה".
זה יהיה הישג השיא שלנו כאן בג'ודו?
"הנבואה ניתנה לשוטים. אני רוצה לראות את ירדן ואורי הולכים עד הסוף. פרצתי את הדרך בג'ודו והיום יש לנו דור שיודע שפחות ממדליה לא נחשב. הג'ודו הישראלי בהובלה של פונטי והמאמנים הלאומיים עושה עבודה נפלאה".
היו לנו כבר מדליסטים בג'ודו. היה גם את גל יקותיאל שסיים כמו מוקי חמישי בבייג'ינג וכוכבו לא זהר בכל המובנים. למרות שהוא לא חוזר עם מדליה על הצוואר, מוקי לא הולך להיעלם. הוא ריתק מדינה שלמה למזרן במשך כמעט עשר שעות. במפת התקשורת העכשווית, לא היה כמעט בית בישראל בו לא דיברו אתמול שגיא מוקי. הפנים האלה שמשדרות טוב, הפציעה השכיחה הזו בגב אותה רבים מכירים מחייהם האישיים, הצניעות והענווה של הבחור הנחמד הזה מנתניה. ביום אחד הפך שגיא מוקי למאמי הלאומי וזה לא יילך לאיבוד כל כך מהר. סיפורו בריו עוד יסופר באולמות ג'ודו רבים בארץ.