פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      רק אלוהים יודע: המסע המפרך שעברה הג'ודוקא רפאלה סילבה בדרך לזהב

      רפאלה סילבה שרדה את עיר האלוהים ואת העליהום הגזעני אחרי הפאשלה בלונדון. אתמול היא התמודדה עם כל השדים והלחץ והביאה לברזיל זהב ראשון בריו, כמה קילומטרים מהשכונה הנוראית בה גדלה. "הפודיום", על אלופת הג'ודו החדשה ועל הטקס הכי הזוי בתולדות הבריכה. צפו במשדר

      רק אלוהים יודע: המסע המפרך שעברה הג'ודוקא רפאלה סילבה בדרך לזהב

      בווידאו: המשדר האולימפי של וואלה! ספורט

      הצטרפו לעמוד הפייסבוק של יוסיפון

      רפאלה סילבה רק רצתה לאכול המבורגר.

      עד כה, מדליסטית הזהב הראשונה של ברזיל למשחקים אלה נמנעה מכך בשל משטר אימונים. כשהיתה ילדה לא יכולה הייתה בכלל לדמיין המבורגר. כשהגיעה לאימון הג'ודו הראשון היא היתה חלשה. המאמן שאל מדוע. היא ענתה שהיא לא אכלה ארוחת בוקר. מה לעשות, כשאתה נולד לתוך פאבלת "עיר האלוהים", סידדי דה דאוס, המבורגר לא נמצא במעלה התפריט. קודם-כל תשרוד.

      רפאלה סילבה, ג?ודוקא ברזילאית (GettyImages)
      (צילום: GettyImages)

      מדליית זהב: כשרפאלה סילבה הורידה את הקוף מהגב

      עד גיל שמונה היא היתה שם, רפאלה (24), בשכונות הנוראיות. זוכרים את הסרט המופלא מ-2002? המציאות רעה יותר. אחותה ראקל סיפרה בכתבה ב"ניו יורק טיימס" איך הן היו קובעות להיפגש ביציאה מבית הספר, כי מסוכן, ואיך ראקל תמיד היתה מגיעה לנקודת המפגש ומגלה את רפאלה כבר בעיצומה של קטטת אמוק. רפאלה היתה קופצת על חומות, בורחת, מטפסת על עצים. מאמניה טוענים שדברים אלו הקנו לה קואורדינציה. "מהתנועה הראשונה שראיתי ידעתי שמדובר ביהלום", אמר מאמנה ג'רלדו ברנרדס ל"ספורטס אילוסטרייטד".

      בשלב מסוים זה נהיה רע מאוד וההורים החליטו להגר אל מחוץ לשכונה. הם לא התרחקו יותר מדי, לא בקילומטרז' ולא בתנאים, אבל זה מה יש. אימא מוכרת סבונים ואורז בדוכן קרוב, והיתרון הוא שהבית החדש נמצא ברחוב שמסתיים בעלייה בלי מוצא. נרקומנים, שודדים וגנבים לא אוהבים רחובות בלי כמה אופציות למילוט. במקביל נפתח בשכונה החדשה מכון ג'ודו בדיוק לאותה מטרה -- להוציא את הילדים מהתופת. אחת מהתומכות בו היא רונדה ראוזי, סנסציית ה-UFC. רפאלה וראקל נרשמו והתאהבו. "לג'ודו יש חוקים, לרחוב אין", נימקה ראקל. רפאלה אלופה אולימפית, ג'ודוקא מעוטרת, אבל אומרים שראקל היתה מוכשרת אפילו יותר. רק שהיא נכנסה להריון בגיל 15.

      הזמן עבר ורפאלה התקדמה. מוכשרת, חייתית, אגרסיבית, חכמה. עיר האלוהים עבדה על התכונות הכי חשובות. בנוסף, היא גם שמאלית, עוד יתרון בענף. אבל היא לא אדם רגוע. הבלגן החל בלונדון. באולימפיאדה הקודמת היא הפסידה להונגרייה הדוויג קרקאס בגלל עבירת מגע (מזכיר את הפסילה של שירה ראשוני בריו) ויצאה בלא כלום. ועם כל הכבוד למה שבישראל חושבים שמגדיר לחץ, בברזיל קברו אותה. ברשתות החברתיות חיסלו אותה. רוב הנאצות היו גזעניות. כעסו על האינטליגנציה שלה, כתבו שהיא "כמו קופה בתוך כלוב".

      היא ענתה. כמעט לכולם, באגרסיביות האופנתית. קרבות טוויטר פרצו, הרשת געשה. רק בהתערבות מאמניה ועסקני איגוד ו-ועד אולימפי היא הפסיקה להגיב והניחה לזה. היא הניחה להכל. היא שקעה בדיכאון ורבצה מול הטלוויזיה למשך חודשים. רק פסיכולוג מקומי הצליח להחזיר אותה לעניינים. והיא חזרה. היא שוב הצליחה בתחרויות, זכתה בתארים, אבל רק המדליה האולימפית עניינה אותה. על שריר הזרוע הדו-ראשי (נו, בייספ) היא קעקעה את הטבעות האולימפיות והוסיפה את הכיתוב: "אלוהים יודע עד כמה סבלתי כדי להגיע עד כאן".

      מי שראה אתמול את הקרבות שלה באולם הג'ודו יכול להבין מה זה לחץ ברזילאי, ובעיקר מה זה קהל ברזילאי. גג המתחם בקושי נשאר מחובר לקירותיו. הציפיות מסילבה היו עד השמיים ומעל. עבור המקומיים, רק נבחרת הכדורגל גוררת יותר אש במשחקים האלה. סילבה היתה שנייה. היא הגיעה אתמול לקרב הראשון, בראש לונדון, עיר האלוהים, "קופה בכלוב", הפסילה, הציפיות, הקהל העצום. היא קרעה את יריבתה בתוך 46 שניות. בסיבוב השני התגברה על המדורגת 2 בעולם. ברבע הגמר, הרי מדובר בסרט, התייצבה מולה שוב הדוויג קראקס. ההיא מהפסילה. הפעם סילבה יצאה מנצחת. בחצי הגמר העצבים הרקיעו כשיריבתה הרומנייה גררה אותה להכרעת זהב. סילבה דפקה ווזארי והגיעה לגמר. מולה מספר 1 בעולם, סומייה דורג'סורן. הווזארי של רפאלה נשמע בכל צריף בסידדי די דאוס. בכל ריו. בכל ברזיל.

      באופן אירוני, עלו טענות שבגמר סילבה ביצעה את אותה עבירה עליה נענשה בלונדון. למזלה, לא נולד השופט האמיץ שיפסול אותה על דבר כזה כל כך קרוב לפאבלה. "הניצחון שלי מראה לילדים מהשכונה שלי שתמיד צריך להאמין בחלומות", אמרה. במקביל, כמה חשבונות נסגרו. "בלונדון קראו לבת שלי קופה, ותראו איפה אנחנו", אמר אימה. "אחרי 2012 אמרו שאני בושה למשפחה שלי, למדינה שלי", הוסיפה רפאלה. "היום אני אלופה אולימפית".

      איזה סיפור. ספורטאית שחורה מהפאבלה הכי רעה בריו היא מדליסטית הזהב הראשונה של ברזיל באולימפיאדה שנערכת כמה קילומטרים מהבית. איזה סיפור, רק אלוהים יודע.

      מדליית כסף: האצבע המשולשת של סנטו קונדורלי

      לכל שחיין יש את הדרך האישית שלו להתכונן למשחה חשוב. סנטו קונדורלי, הקנדי, שייכנס היום למים במוקדמות 100 מטר חופשי, דופק לאבא שלו שנמצא ביציע אצבע משולשת. זו הדרך האישית שלו להתכונן למשחה חשוב. השחיין בן ה-21, 1.88 מטר, סיפר לתקשורת הקנדית שהכל התחיל בגיל צעיר יותר. הוא החל לשחות בגיל חמש, וכמה שנים לאחר מכן, כשהוא לא הצליח להתפקס לפני משחקים ולתעל את הלחץ, אביו ביקש ממנו שיהיה יותר ממוקד ופחות קשוב לרחשי הסביבה. איך? אצבע משולשת. הבן מראה לאב, האב מחזיר מהיציע.

      "מאז הוא החל לנצח", טוען ג'וזף קונדורלי, "והוא לא הסתכל לאחור". האב ביקש ממנו: "תראה לי את האצבע לפני כל משחה". וסנטו הקשיב, והאקט הדו צדדי נמשך. "זה נהיה טקס טוב לשנינו", אמר ג'וזף. "הוא מוציא הרבה אגרסיות וזה מרגיע אותו על המקפצה".

      הבעיה: בעולם הפוליטיקלי קורקט, הפעולה בולטת מאוד. אנשים נפגעים. באליפות ארצות הברית לנוער ב-2012 המצלמה קלטה את סנטו, והוא נאלץ להגיש מכתב התנצלות. מאז הוא מצניע את התנועה. מוותר עליה? מה פתאום. "אני מצמיד את האצבע למצח", הסביר את הטריק.

      וכדי שלא נעסוק רק באצבעות משולשות, נספר לכם שקונדורלי הוא תקווה קנדית למדליה. בנובמבר שעבר, במינסוטה, הוא סיים לפני מייקל פלפס ב-100 מטר פרפר במסגרת תחרויות הסבב האמריקאי. ומייקל פלפס מפסיד לקנדי זה נדיר מאוד. בערך כמו קנדי שלפני כל משחה דופק אצבע משולשת לאבא שלו, שנמצא ביציע.

      הג?ודוקא שגיא מוקי (עיבוד תמונה)
      (צילום: אסף קליגר)

      מדליית ארד: שגיא מוקי, ההישג הישראלי התחרותי הראשון בריו

      שני כלי תקשורת מהרציניים שיש, AP ו-"ספורטס אילוסטרייטד", עמלו לפני המשחקים על תחזית ענק ובה ניסו לחזות את כל זוכי המדליות בריו 2016. שני כלי התקשורת הללו חזו שישראל תסיים עם מדליה אחת, מארד. הם היו חלוקים בזהות הזוכה. אחד טען שהוא יהיה שגיא מוקי, והשני ירדן ג'רבי.

      וזה מה שהרשים אותי ביום של מוקי. במדליה הוא לא זכה. אחרי שלושה קרבות טובים הוא כשל (יואו, איזו מילה, כבוד השרה) בשני הקרבות האחרונים, והסתפק במקום החמישי בעולם. הישג יפה מאוד, אבל אם שגיא לוחם אמיתי, וכך נראה, הישג שלא יספק אותו לרגע.

      אחרי ימים רעים של נציגי המשלחת הישראלית, מוקי נשפט גם לפי השאר. הוא היה הישראלי התחרותי הראשון, וזה כבר יפה. הוא היה חד מן השנייה הראשונה, ונתן לצופים בבית רגע ראשון של "יש!", ואז עוד שני רגעים כאלה. הוא לא התבכיין ולא התמסכן ולא אמר שמלחיצים אותו. הוא בא לעבוד. והוא עשה את זה למרות פציעה ולמרות שציפו ממנו. רוב התוצאות הספורטיביות יכולות להיות מקוטלגות כהצלחה או ככישלון. עשית את מה שצריך, או שלא. מוקי, בזכות הסגנון האגרסיבי, האופי, ההתנהלות, הפציעה, הראיונות בסוף — זוכה להיות מקוטלג בתחום האפור. זו לא היתה הצלחה אולטימטיבית, אבל ממש לא כישלון. אחרי ימי פתיחה קודרים, ושוב, בגלל היכולת והפוטנציאל, התחום האפור של מוקי הוא הכי נוצץ שקיבלנו.

      היום תורה של ג'רבי להוכיח ש"ספורטס אילוסטרייטד" מבינים עניין.


      orenjos@walla.co.il