ילד טוב ירושלים: על היום המרגש והאופי המיוחד של אורי ששון

בווידאו: אורי ששון חוגג בריו

הגודל הפיזי של הלוחמים עלול להטעות, וליצור תחושה שמדובר בענקים בלתי שבירים, אבל גם אתמול (שישי) הם עברו אחד אחד על המסלול מחוץ לזירת הג'ודו, ובכו. אצל הגברים התמודדו על המזרן יצורים עצומים במשקל 100 ק"ג ומעלה, גם הנשים שלחו למזרן שורה ארוכה של לוחמות עבות בשר, אבל בשלבי ההכרעה, כשכמעט כל קרב משמעותו מדליה או הדחה, זה הסתיים בדמעות. זה שניצח, בכה. זאת שהפסידה, בכתה. כולם התפרקו שם כמו ילדים, מיררו בבכי, הכל התפרץ מהם, כל הלחץ וההשקעה, התחושה שזה נגמר וגורלם נחרץ, לרע ולטוב.

אורי ששון לא היה שונה מהם. לאורך כל היום הוא היה מפוקס, ממוקד מטרה, עם מבט דרוך ורציני, אבל עם הזכייה במדליית הארד גם הוא לא יכול היה לעצור את הדמעות. הענק הישראלי, עם הצוואר הרחב והגולגולת העוצמתית, עם שרירי החזה ועצמות הלחיים הבולטות, גם הוא נכנע והתמסר לרגשות, וברגע הפך מענק לילד. מיד עם הניצחון הוא רץ להתחבק עם מאמנו אורן סמדג'ה, ואחר כך רץ לקהל כדי לקבל ולתת אהבה, לחלוק את השמחה. "פתאום הדבר שחלמת עליו כל החיים קורה, אי אפשר לתאר את זה", אמר, ואומנם נשמע כמו מאות זוכים אחרים במדליות, אבל הפעם זה אורי שלנו, הצנוע והחביב, ילד טוב ירושלים.

אי אפשר שלא לשמוח עבורו. בכל מילה שהוא אומר, כל חיוך, אתה מזהה פשטות וצניעות, נטול פוזה לחלוטין, מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל. בהרבה מובנים אפשר להגדיר אותו כארץ ישראל היפה, אולי ארץ ישראל הישנה, של "אנשים אמרו שלום, חבר היה חבר". לא צריך לעשות מכל נבחרת הג'ודו אנשים קדושים, גם שם יש מתחים פנימיים, תחרותיות, קנאה, לחלק מהם יש גם אגו לא קטן, אבל ששון הוא באמת מה שקרוי "בחור טוב". מישהו לצאת איתו למלחמה. ספורטאי שלא נסחף אחרי הרגשות ב"קרב הפוליטי" מול המצרי ומנצח על המזרן, וממהר ללחוץ יד. אחד שלא פוחד מהיריב הכי מפחיד בעולם הג'ודו, ומתמודד איתו באומץ, ראש בראש. פייטר שאחר כך מגיע לרגע האמת, לקרב המכריע, ופשוט עושה את העבודה, מנצח בשיניים. ואז, האיש הגדול הזה, זה עם הצוואר הרחב והגולגולת העוצמתית, מחבק את כולם ומתמסר לאהבה בדמעות. ואתה רואה עליו, בניגוד לזוכים אחרים במדליות שעלולים להרים מעט את האף, שהוא לא ישתנה. שהוא גם יישאר ילד טוב ירושלים. "מגיע לו, אין פה בן אדם אחד שלא מאושר בשבילו", אמר המאמן אורן סמדג'ה, גם הוא בעיניים נוצצות.

עוד בנושא:

אורי ששון זכה בארד אולימפי: סיקור מיוחד

נבחרת הג'ודו זכתה אתמול במדליה שנייה במשחקים, מדליה אולימפית חמישית בתולדותינו, וכבר לפני כן לא היה ספק שזה הענף הכי מצליח בישראל, אבל ככל שההישגים מצטברים, זה כבר מעלה תהיות - מה כל כך שונה שם, מה הם עושים נכון, למה בג'ודו מצליחים איפה שכל כך הרבה ישראלים נכשלים. כמובן שזה התחיל מההצלחות בברצלונה 1992, עם המדליות של סמדג'ה ויעל ארד, שנתנו דחיפה עצומה לג'ודו – תדמיתית, מקצועית ותקציבית – אבל מאז ההתקדמות לא נפסקה.

"זו כבר מסורת", מסבירה הילה דוידוב, המתאמת של נבחרת הג'ודו מטעם היחידה לספורט הישגי, "זה התחיל מגידול במועדונים, עם כמות גדולה של ילדים על המזרנים בכל רחבי הארץ. להביא אלוף זה להביא המונים. אתה לא יכול לבנות על שניים-שלושה ספורטאים. זה ענף עם הרבה פציעות. אתה צריך נבחרת, אתה צריך עומק, אתה צריך תשתית. מאחורי כל ספורטאי שמצליח יש המון ספורטאים שבאים לאימונים ונופלים.

"בקטע המדעי והמנטלי מאוד התקדמנו. קודם כל מבחינה מקצועית, בכל הנוגע לניתוח של יריבים. נעשה איסוף של קטעי וידאו של כל היריבים והיריבות. ישבתי והורדתי את כל הסרטונים והקרבות של כל היריבים, כדי שהספורטאים שלנו ילמדו אותם. הלכנו שלב קדימה, ואיש מקצוע בנה לנו תוכנה מיוחדת כדי לנתח את היריבים, כל אחד החולשות והחוזקות שלו. גם המאמנים השתמשו בזה, וגם הלוחמים עצמם. יש תכנית קרב מסודרת. כשהם עולים על המזרן, הם יודעים בדיוק מה לעשות ומה מצפה להם. לא במקרה אורי ששון היה זה שהתמודד הכי טוב עם טדי רינר. גם הוא אמר שבשיטה הנוכחית הוא מרגיש שהוא יכול לעבור כל יריב.

"נעשתה עבודה רצינית ועמוקה עם פסיכולוגים. עם נבחרת הגברים עבד אלעד פזי, עם הנשים עבד נועם אייל, כל אחד בדרך שלו. צריך לדעת להכין את הספורטאי להגיע למעמד כל כך גדול. הוא חייב להגיע מוכן מבחינה פיזיולוגית, אבל גם מוכן מבחינת הראש. המטרה שלנו הייתה לתת להם את כל התנאים, כדי שכל ג'ודוקא יהיה מוכן בצורה אידיאלית מבחינה מקצועית, פיזית ומנטלית. זה כל מה שאנחנו יכולים לעשות, שיהיו מוכנים מבחינת המערכת. אחר כך זה כבר תלוי בהם, משם זו כבר עבודה שלהם, מפה כל ג'ודוקא כבר יצטרך לתת את עצמו. והם עשו את זה.

"במחזור הזה גם עבדנו במסגרת של נבחרות. זה היה מאוד ריכוזי. הכל התנהל בווינגייט. הם קיבלו תנאים של פרויקט, גרו בווינגייט, אכלו בווינגייט, התאמנו בווינגייט, והכל התנהל בתנאים כמו פנימייה. הכל היה בצורה ריכוזית. כולם קרובים למרכז הרפואי, בין אם זה עיסויים ופיזיותרפיה, הכל בקרבת מקום. אנשי מקצוע יכלו בקלות להגיע לכל אימון ולעשות בקרה ומעקב. השיטה הזאת הוכיחה את עצמה". לראיה, מדליה.

זה נראה כל כך רחוק, כל כך לא רלוונטי עכשיו, אבל היום הזה התחיל עם המפגש של ששון מול אסלאם א-שיהאבי. זה הסתיים בסירוב של המצרי ללחוץ יד לישראלי, בשריקות בוז צורמות מהקהל המקומי לעבר המצרי, ולאחר מכן להתייחסות רחבה בכלי תקשורת בכל העולם שדיווחו על התקרית הבלתי ספורטיבית. כמובן שבישראל כבר לא מופתעים מהתופעה. התרגלנו. זה קורה כל הזמן, בכל מקצוע, בכל תחרות בינלאומית. למעשה הבשורה הנעימה היא שהמצרי בכלל הסכים להופיע לקרב. "זו כבר התקדמות", הגדיר זאת ראש התאחדות הג'ודו העולמית. בתחילת השבוע פרשה ג'ודוקא מערב הסעודית מהקרב שלה בסיבוב הראשון, ככל הנראה מחשש שתיאלץ לפגוש את גילי כהן בסיבוב השני, ונמנעה מראש מחרם שיכול היה לגרור עונשים. זה ככה כבר שנים ארוכות, ואף אחד לא עושה כלום.

אי אפשר לנתק את המשחקים האולימפיים מפוליטיקה. המלחמה הקרה הביאה להחרמות בשנות ה-80, והמשחקים במוסקבה ובלוס אנג'לס היו רגע עצוב לכל חובב ספורט. אבל האירועים עם היריב המצרי כבר היו ממש קרקס. כותרות בישראל, שהובילו לכותרות במצרים, שהובילו לכותרות בישראל, ובסופו של דבר לוחם, ג'ודוקא, שכל חייו התאמן לקראת הרגע הזה, נאלץ להתמודד עם לחצים מגבוה שלא קשורים לספורט. אפשר רק לדמיין מה עבר עליו, מה עובר עליו, מה יגידו עליו עכשיו בקהיר אחרי שהובס מול האויב הציוני, אולי בכלל יהפוך לגיבור בגלל הדחייה המופגנת. "הוא מסכן, הוא קורבן", אמר עליו משה פונטי, שהיה זה שמהיציע צרח לעבר ששון "תיגש אליו, לך אליו אתה, עכשיו, תלחץ לו את היד", כדי לחשוף לעיני כל את הבושה.

אין חוק בג'ודו שמחייב ללחוץ יד ליריב, אבל המסורת בג'ודו כוללת שורה ארוכה של מחוות טקסיות. זה ענף לא אלים. אסור להכות, ובבסיס השימוש הוא בכוח של היריב נגדו. גם האחיזות האגרסיביות מאפשרות התחמקות. זה ענף שמקדש כבוד ליריב, ענווה, איפוק, חגיגות צנועות. "חבל שדווקא בג'ודו, ענף שמתגאה בכבוד הדדי, קרה מה שקרה, אבל אני רוצה רק להתעסק בספורט", אמר ששון, בעודו משנן את המסרים שהועברו לו מהדוברת. ואכן, האקט של המצרי צרם כי הוא נעשה על זירת ג'ודו, שבדרך כלל גדושה במחוות טקסיות. זה צרם, כי זה נעשה במשחקים האולימפיים, בחגיגת הספורט האוניברסלית. זה צרם, כי אלה 16 ימים נדירים, שקורים פעם בארבע שנים, שבהם העולם מנסה לשכוח מהצרות ולהתמקד באחווה, ספורטיביות ורוח אולימפית, ויש כאלה שלא מסוגלים להשתחרר מהשנאה.