שלב המוקדמות של טורניר הכדורסל האולימפי לא מתנהל בהתאם לציפיות: האמריקאים מתקשים, זקני ארגנטינה ממשיכים לנצח גם כשהם מתקרבים לעשור החמישי לחייהם וספרד נמצאת בסכנת הדחה ממשית. בין ההתפתחויות הצפויות יותר ופחות, בולטת מאוד לטובה ההצלחה של נבחרת אוסטרליה. הנבחרת שמכונה הבומרס הביסה את צרפת במשחק הראשון, ניצחה באופן מרשים את סרביה במשחק השני והייתה הראשונה שלקחה חלק במשחק תחרותי מול הדרים טים בארבע השנים האחרונות (סרביה הספיקה להיות השנייה). היא אמורה להבטיח את המקום השני בבית המוקדם, מה שלא בהכרח מבטיח יריבה נוחה ברבע הגמר אך מוודא שהיא לא תפגוש שוב את האמריקאים עד לגמר.
ההצלחה של האוסטרלים בטורניר האולימפי (גם אם הם יפסידו ברבע הגמר, התוצאות בשלושת המשחקים הראשונים מהוות הצלחה גדולה) היא החלק הראשון בשלב קטיפת הפירות של מערכת שבעשור האחרון מייצרת כישרונות בקצב מעורר קנאה. כדורסל רחוק מאוד מלהיות ענף פופולרי באוסטרליה, הליגה המקומית די זניחה, ולמרות זאת בעונה הקרובה יהיו ב-NBA תשעה נציגים למדינה בת 24 מיליון התושבים.
שישה מהתשעה האלה מככבים כרגע בנבחרת, אך כדאי מאוד לשים לב לשלושה שלא נמצאים בריו. מדובר בשלוש בחירות טופ 10 משלוש השנים האחרונות: דאנטה אקסום של יוטה שמתאושש מפציעה, ת'ון מייקר המסקרן שנבחר הקיץ על ידי מילווקי וכמובן בן סימונס, הבחירה הראשונה בדראפט האחרון. כשלוקחים בחשבון את ההצלחה של הנבחרת הנוכחית, שמורכבת משחקני משנה ב-NBA, ואת הכישרון של הצעירים שעוד יצטרפו לנבחרת בשנים הבאות, קשה שלא להמר שמדובר בנבחרת הגדולה הבאה בכדורסל העולמי, זו שיש לה פוטנציאל להגיע הכי קרוב לאמריקאים בהמשך העשור.
אמש בריו: אוסטרליה הביסה את סין, ארה"ב שרדה מותחן מול סרביה
ארה"ב בלחץ, דוראנט: "הגענו לכאן כדי לזכות, נצטרך לשחק יותר טוב"
השאלה המתבקשת היא איך האוסטרלים עקפו את אירופה בסיבוב, איך הם מייצרים יותר כישרונות ובנו נבחרת שנראית יותר טוב ממדינות עם הרבה יותר מסורת ואהבה לכדורסל. יכול להיות שהתשובה מתחילה בכך שבזמן שבאירופה עסוקים כרגע במריבות בין ארגונים וליגות, באוסטרליה יש מערכת אחת מכוונת מטרה: לטפח כישרונות צעירים לקראת מעבר לקולג'ים בארה"ב. הצעירים המוכשרים ביותר בכדורסל האוסטרלי אינם משחקים במועדונים אלא באקדמיה המקומית, בה הם מתאמנים שישה ימים בשבוע בין אימון לשלושה ביום. הבכירים שבהם מגיעים בגיל 18 למכללות.
ההתקדמות של המערכת האוסטרלית הייתה הדרגתית. למשך שנים ארוכות לוק לונגלי היה הנציג המשמעותי היחיד שלהם ב-NBA, ב-2005 אנדרו בוגוט נבחר ראשון בדראפט אך נראה כמו הבלחה חד פעמית. בשנים שלאחר מכן האוסטרלים התמחו בגידול שחקנים שהתעלו על הציפיות מהם: פטי מילס נבחר במקום ה-55 בדראפט ועברו כמה שנים עד שהפך לשחקן חשוב בסן אנטוניו; ארון ביינס לא נבחר בדראפט ואחרי ארבע שנים בקולג' שיחק מספר שנים באירופה לפני שהגיע, גם הוא, לסן אנטוניו והפך לשחקן NBA לגיטימי; מתיו דלבדובה לא נבחר בדראפט אך מהר מאוד הפך לשחקן מוערך, שאחרי שלוש שנים בקליבלנד קיבל הקיץ חוזה של 38 מליון דולר ל-4 שנים ממילווקי. בשנים האחרונות התוצרים של האקדמיה האוסטרלית כבר נבחרים גבוה מאוד בדראפט.
בין השחקנים הבכירים של נבחרת אוסטרליה, היחידים שלא עברו את מסלול האקדמיה-קולג'-NBA הם ג'ו אינגלס, שהגיע לליגה הטובה בעולם דרך אירופה, ספרד וישראל, ודייויד אנדרסן הוותיק שאת רוב הקריירה העביר בקבוצות הבכירות באירופה עם ביקור קצר מעבר לאוקיאנוס. ואולי פה קבור הכלב, אולי נבחרת אוסטרליה היא זו שמדגימה, הרבה יותר טוב מהאמריקאים עצמם, את האופן בו הקולג'ים האמריקאים, בעזרת אקדמיה מקומית מוצלחת, הפכו לבית גידול שמייצר שחקנים חכמים, ממושמעים טקטית ועם יסודות לא פחות טובים מהמערכות המסורתיות באירופה.
שלושת כוכבי הנבחרת הנוכחית בוגוט, מילס ודלבדובה, שלושה אלופי NBA משלוש השנים האחרונות, הם המייצגים הבולטים של התופעה. הם לא מוכשרים או אתלטים יותר מהמקבילים שלהם בסרביה ובטח בצרפת, הצוות המסייע שלהם לא מאוד מרשים, אבל הם משחקים הרבה יותר נכון, קבוצתי וחכם מכל נבחרת אירופאית כרגע אולי פרט לליטא. המאפיין הבולט של נבחרת אוסטרליה, ביחד עם הקשיחות שמאפיינת את הספורט הקבוצתי האוסטרלי בכללותו, הוא שכל אחד יודע בדיוק מה התפקיד שלו ודואג לבצע אותו על הצד הטוב ביותר.
חלוקת התפקידים בין שלושת הכוכבים אידיאלית. בוגוט הוא המנהיג הוותיק. הסנטר שהיה לו תפקיד משמעותי בגולדן סטייט בשנים האחרונות הוא העוגן ההגנתי של הנבחרת, הוא הדמות הדומיננטית ביותר בחדר ההלבשה ומדי פעם הוא מזכיר גם את הכשרון ההתקפי שלו. מילס הוא הסקורר, כאשר רוב הנקודות שלו מגיעות מבחוץ. שאר השחקנים מחפשים אותו, בעיקר בהתקפות מעבר בהן ההגנה לא מספיקה להידבק אליו, והוא קולע כמעט כל זריקה פנויה שהוא מקבל. הוא קלע 25.7 נקודות למשחק בשלושת המשחקים הראשונים לפני שהוריד הילוך נגד סין החלשה, כולל 3.7 שלשות למשחק ב-38 אחוזים. דלבדובה הוא בעל הבית. כל התקפה עוברת דרכו, הוא מקבל את רוב ההחלטות בהתקפה והוא מנהל את המשחק באופן מושלם. אחרי ארבעה משחקים הוא מספק נתון נדיר של 42 אסיסטים (10.5 למשחק) על 5 איבודים.
משחק ההתקפה של האוסטרלים כולל תנועה בלתי פוסקת והסתמכות על חוכמת המשחק יוצאת הדופן של רוב שחקני הרוטציה. המאמן אנדריי למאניס משתמש בהרבה פיק נ' רול של דלבדובה עם הסנטרים, תרגילים לשחרור מילס לקליעה, הכנסות כדורים לפוסט וניצול מיס מאצ'ים. ההגנה יחסית פשוטה ומתבססת על הנוכחות בצבע של בוגוט וביינס, על הקשיחות של כל השחקנים במעבר חסימות ועל חילופים במקומות הנכונים. האוסטרלים לא עושים שום דבר חדש, הם פשוט עושים את הכל טוב יותר מהנבחרות האחרות.
הבעיה של האוסטרלים בטורניר הנוכחי היא העומק. בעמדות הפנים יש ללמאניס את בוגוט, ביינס, אנדרסו וקמרון ביירסטו, אך בעמדות החוץ הפער בין דלי, מילס ואינגלס למחליפים שלהם גדול מאוד. זו בעיה עבור קבוצה שמשחקת כל כך חזק ועם כל כך הרבה תנועה בהתקפה, השחקנים הבכירים לא יוכלו לשרוד 37-38 דקות בסגנון הזה. הבעיה בלטה מאוד מול האמריקאים: את 32 הדקות בהן דלבדובה שיחק האוסטרלים ניצחו ב-5 נקודות, את 8 הדקות בהן נח הם הפסידו ב-15.
בעיית העומק עלולה לפגוע בהם בשלבי הנוקאאוט, אך במבט לעתיד לא צריכה להטריד. סימונס, אקסום ומייקר יצטרפו לנבחרת בשנים הקרובות, פרט לבוגוט ואנדרסן השחקנים הנוכחיים עדיין די צעירים, לכן ניתן לצפות שהנבחרת הזו רק תשתפר. הנוכחות הדומיננטית של שחקנים חכמים וקבוצתיים כמו בוגוט ודלי תוכל לעזור לצעירים המוכשרים להשתלב בקלות, הם יוכלו להיכנס לתפקיד שלהם בהדרגה כי יש על מי לסמוך תוך כדי.
כמובן, זהו סימונס שההשתלבות שלו תהיה המעניינת ביותר. אין לאוסטרלים כרגע חודרים ברמה גבוהה, סימונס יוכל להוסיף את האלמנט הזה למשחק הנבחרת ולעשות זאת מעמדת הפאוור פורוורד. למאמן תהיה אפשרות להקיף אותו בקלעי חוץ טובים, לכן ההתאמה המקצועית שלו נראית אידיאלית. אם הנבחרת תמשיך להתקדם כיחידה, הצעירים ישתלבו במערכת וסימונס יתפתח לשחקן שמקווים שהוא יהיה, יכול להיות שבטוקיו 2020 אוסטרליה כבר תהיה דרג בפני עצמו, בין ארה"ב לאירופה. עד אז, הבומרס ינסו להמשיך את המומנטום של השבוע הראשון כדי להביא הביתה מדליה מאוד לא צפויה.