זה לא המונדיאל, וזה בטח שלא מחפה על האכזבה במונדיאל, זה גם לא הקופה אמריקה (או סנטנריו) ולא משכיח את המבוכות האחרונות, זה בסך הכל הטורניר האולימפי, עם הנבחרות הצעירות והסגלים האלמונים, ועדיין, בסיום הניצחון, ניימאר נשכב על הדשא והתייפח. דקה ארוכה הוא לא הצליח להרים את עצמו, פשוט הוציא את הכל, רועד מהתרגשות. אפשר רק לדמיין מה ישב עליו, כמה לחץ, איזה ציפיות, כמה השמיצו אותו, הספידו אותו, ועכשיו הכל השתחרר, עם הפנדל האחרון. מדליית הזהב של ברזיל.
אין ספק שהוא היה מחליף את המדליה הזאת בגביע העולמי, זה מובן מאליו, אבל גם זהב, בבית, מול המראקנה המפוצץ, זו בהחלט נחמה. ולא, זו ממש לא נקמה על השביעייה (אי אפשר יהיה אף פעם למחוק את החרפה), זה פשוט רגע מתוק. לא הכל זה נקמה, לא את הכל צריך להכניס לפרספקטיבה, לפעמים שמחה היא פשוט שמחה. ברזיל הפסידה בגמר האולימפי ב-1984, 1988 ו-2012, הפעם היא עשתה את זה, מול גרמניה, ועוד בפנדלים. איך אפשר שלא לעטוף את המצח בסרט ולהודות לאלוהים? "אני אפילו לא יכול לתאר את מה שאני מרגיש עכשיו", אמר/צעק בסיום המשחק, באדרנלין שיא, "הגשמתי חלום ילדות שלי. לעשות את זה כאן, במדינה שלי, במראקנה, זה באמת משהו מיוחד".
עוד בנושא:
ברזיל זכתה בזהב אחרי ניצחון בפנדלים על גרמניה, ניימאר כיכב
ניימאר הודיע בדמעות: "אני מוותר על סרט הקפטן של נבחרת ברזיל"
כל מה שקרה הלילה: בולט עלה לפודיום, זהב אמריקאי בכדורסל נשים
האולימפיאדה היא בועה, שמי שלא בתוכה פשוט מנותק ממנה, והקשר שלה לכדורגל הוא גם ככה מפוקפק, כך שאפשר היה להרגיש עוד לפני המשחק את היחס האמביוולנטי אליו. נהג המונית, למשל, בכלל שמע ברדיו עדכונים מהמשחק של ואסקו, ממש לא הטרידה אותו השטות האולימפית. גם חובבי כדורגל רבים העדיפו בשעת המשחק להתמקד בטירוף של סביליה מהליגה הספרדית, ולא בטורניר המוזר אליו הגיעה ברזיל לגמר אחרי שני תיקו אפס מול עיראק ודרום אפריקה וניצחון הרואי בחצי הגמר על הונדורס.
מצד שני, המראקנה באמת היה מפוצץ. השדרים, גם מהטלוויזיה וגם מהרדיו, העבירו את המשחק בתשוקה האופיינית. הקהל היה רעב. לא בכל יום 78 אלף איש ממלאים את האצטדיון המיתולוגי של ריו, במשחק נבחרת, מול גרמניה, בקרב על מדליית זהב. אפילו יוסאין בולט היה באצטדיון (וראה את ניימאר חוגג עם תנועת הברק, להלן "הבועה האולימפית"). ברזיל הגיעה למשחקים האולימפיים עם הרבה תקוות וציפיות, נשבר לה הלב מהכישלונות של נבחרת הנשים בכדורגל, מהמעידות בכדורעף החופים, בשייט, בכדורסל, כל הזמן היו אכזבות, חלומות מנופצים. עוד הפסד לגרמניה היה גומר אותם. ואז הגיע ניימאר. מדליית זהב ראשונה לברזיל, התואר היחיד שהיה חסר למדינת הכדורגל. "זהו, עשינו היסטוריה", אמר ניימאר בחיוך ובסיפוק, וגם המאמן שלו אמר: "החזרנו לכדורגל הברזילאי את הכבוד וההערכה. הוכחנו שלא הכל פה הרוס, לא הכל גמור, מוקדם להספיד אותנו. ברור שיש עוד דברים לשפר, אבל היום שימחנו את המדינה".
זה לא הלך קל. לפני השמחה, היו הרבה מאוד רגעים מדכאים. ניימאר כבש שער בבעיטה חופשית מושלמת, אבל אחריו ברזיל הסתגרה, ירדה אחורה, נראתה מבוהלת ומפוחדת. מי שגדל על המיתוס הברזילאי לא יכול שלא להידהם מהכישרון המוגבל שיש בכדורגל הברזילאי, שחקני התקפה שמתקשים לעצור כדור או להשתלט עליו. פעם הייתה לסלסאו שמחה ייחודית, מעין קסם סמבאי שמגיע עם החולצה הצהובה, היום גם כשהנבחרת הזאת רוצה היא לא תמיד מסוגלת.
אבל הפעם היא פיצתה על הכל עם תשוקה. במחצית השנייה היא גם נראתה לא רע. ולא פחות חשוב, היא יצאה מהערב הזה עם ניצחון. "נמאס להפסיד, נמאס לתרץ", אמר בסיום גבריאל ז'סוס, "העם הברזילאי רגיל לראות נבחרת שהיא לא רק טובה, אלא מנצחת. החזרנו לעצמנו את הכבוד".
ומעל כולם, ניימאר. הספורטאי הכי מפורסם בברזיל, מי שהיה נער הזהב, מי שהוכתר כיורש של פלה, מי שנשא את כל התקוות, ואיבד את האהבה של העם. "הוא מפונק", כינה אותו כוכב העבר ראי, "הוא כוכב רק בברצלונה", אמרו עליו ברחוב, אבל אתמול הוא התעלה עם שער אדיר, שאחריו סימן "אני פה". זה כל מה שהם ביקשו בברזיל, שיהיה פה. אחר כך הגיעו הדמעות, ההתפרקות, וטקס המדליות. היה ברור שיצטרך לקרות משהו מיוחד כדי שברזיל תחזור להתאהב במספר 10, וזה אכן קרה בערב נדיר שכלל מדליית זהב, היכל ספורט, וערב קלאסי שמשלב כדורגל ורוח אולימפית.