פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      הכי רחוק מדרים טים: הטורניר בו ארה"ב חזרה לתחילת שנות ה-2000

      גם אם ארה"ב תביס את סרביה בגמר הטורניר האולימפי לא יהיה מנוס מהסקת מסקנות נרחבת לגבי הבנייה של הסגל הנוכחי, שמחזיר את הנבחרת עשר שנים אחורה. אסף רביץ על הלקחים ועל האיש היחיד שיכול לזרז את תהליך ההבראה

      הכי רחוק מדרים טים: הטורניר בו ארה"ב חזרה לתחילת שנות ה-2000
      צילום וידאו: יניב טוכמן, עריכת וידאו: מרום שפיצר

      הגמר האולימפי בכדורסל גברים שייערך הערב (ראשון, 21:45, ספורט 5) יהיה שחזור של גמר המונדובאסקט מלפני שנתיים. בכתבה שהכנתי לקראת הגמר ההוא ניסיתי לדמיין תסריט שיאפשר לסרבים להישאר תחרותיים נגד האמריקאים, תסריט שנראה קלוש כבר בזמן אמת. עברו שנתיים, ומדובר בסיפור אחר. בעוד שאז נבחרת ארה"ב ניצחה כל משחק ביותר מ-20 הפרש, רוב המשחקים שלה בריו היו תחרותיים. אם נתעלם לרגע מהמשחקים המוקדמים מול סין ו-ונצואלה, שתי הנבחרות החלשות ביותר שהגיעו לטורניר בברזיל בפער משמעותי, אז ארבעה מחמשת המשחקים של ארה"ב מול יריבות איכותיות היו די צמודים והסתיימו בעשר הפרש ומטה.

      הקושיה המתבקשת היא, אם כן, מה נשתנה הטורניר הזה מכל הטורנירים מאז 2008, בהם האמריקאים התקשו במקרה הרע במשחק-שניים. בעצם, אפילו ב-2006 הנבחרת נראתה טוב יותר לאורך הטורניר פרט למשחק אחד בו הפסידה ליוון. בעקבות התוצאות ומידת ההתקשות של הקבוצה הנוכחית, ניתן לטעון שיש לה מזל שהיא לא פגשה נבחרת בסדר הגודל של ספרד של 2008 ו-2012. ספרד הנוכחית, מולה התקשתה בחצי הגמר, היא נבחרת שמתבססת על כוכבים בשלהי הקריירה, שהשחקן הבכיר שלה שנמצא בשיא הקריירה פצוע (מארק גאסול) ושהצעירים שלה עוד לא עשו את קפיצת המדרגה הנדרשת.

      עוד בנושא:
      גמר המרתון וגמרים קבוצתיים: מה עוד מצפה לנו ביום הנעילה?
      מה מצפה לספורטאים הישראלים ביום האחרון באולימפיאדת ריו?

      שחקני נבחרת ארצות הברית קווין דוראנט, דריימונד גרין (אימג'בנק – GettyImages)
      בקושי. דוראנט ודריימונד גרין (צילום: GettyImages)

      מעניין במיוחד ההבדל בין הטורניר הנוכחי למונדובאסקט של 2014, בו הסגל האמריקאי היה דומה מבחינת סגנון וסדר הגודל של הכוכבים (לעומת שתי האולימפיאדות הקודמות, בהן הייתה התגייסות נרחבת יותר של הכוכבים הגדולים ביותר). מבין שחקני הרוטציה, קיירי אירווינג, קליי תומפסון ודמרקוס קאזינס נשארו, כשבמקום סטף קרי, ג'יימס הארדן ואנתוני דייויס הגיעו קווין דוראנט, כרמלו אנתוני, פול ג'ורג' ודיאנדרה ג'ורדן. שני הראשונים הם אולי המניות הבטוחות ביותר בנבחרת בעשור האחרון, והם היו אמורים להיכנס בקלות לנעליים של קרי והארדן.

      איך ניתן להסביר את זה? התחושה מצפייה במשחקים היא שהנבחרת האמריקאית איבדה את תחושת הדריכות שאפיינה אותה מאז 2008. התחושה הזאת נוצרה בעקבות הכישלונות בין השנים 2000 ל-2006. האמריקאים הבינו שהם חייבים לקחת יותר ברצינות את תהליך בניית הנבחרת ואת ההכנה לטורנירים גדולים. המערכת החלה לעבוד באופן מסודר יותר, השחקנים הרגישו מחויבים יותר והגיעו בכושר טוב לטורנירים שמתרחשים בתקופה בה הם אמורים להיות בפגרה.

      הבעיה היא שקשה לשמור על רמת דריכות כזו כשמנצחים כל משחק למשך עשור. פרט לכרמלו אנתוני, הסגל הנוכחי לא לקח חלק בהפסדי העבר והימים בהם שאר העולם נתן פייט החלו להיראות רחוקים. ההתרופפות החלה כבר ברמת המערכת של ג'רי קולאנג'לו, שלא הצליחה לארגן משחקי הכנה מול היריבות הבכירות ביותר. הטיולים במשחקי ההכנה ובשני המשחקים הראשונים בוודאי לא עזרו לשחקנים של מייק ששבסקי להגיע מוכנים למפגשים עם אוסטרליה, סרביה וצרפת בבית המוקדם.

      כאשר שחקנים טובים מגיעים לא מוכנים זה בא לידי ביטוי בשתי דרכים מרכזיות. הראשונה היא כושר קליעה לא טוב. אם שחקן לא קולע זריקות שהוא רגיל, ואם הוא מתקשה לקלוע מבחוץ באופן כללי, הוא לא יכול להיות יעיל. בעבר שחקנים היו מגיעים לנבחרת בכושר קליעה מזעזע והיריבות היו שומרות איזורית ונותנות לאמריקאים לזרוק ולהחטיא מבחוץ. מאז הנבחרת דואגת להביא כמה מומחי שלשות, מה שבשנים האחרונות הפך לקל יותר. הפעם, רוב השחקנים קולעים לא טוב מבחוץ: קליי תומפסון מופיע משחק כן שניים לא וקולע ב-32.6 אחוזים לא אופייניים משלוש, פול ג'ורג' מאכזב בתחום עם 29.2 אחוזים, קייל לאורי וג'ימי באטלר כמעט לא רלוונטיים מחוץ לקשת וקולעים מעט שלשות באחוזים רעים.

      שחקן נבחרת ארצות הברית קליי תומפסון (רויטרס)
      יום כן יומיים לא. קליי תומפסון (צילום: AP)

      אך אין שחקן שמייצג רמת מוכנות נמוכה יותר מאשר דריימונד גרין. מי שהיה אמור להיות הג'וקר של ששבסקי, השחקן שהופך את הנבחרת לסוג של גולדן סטייט ומאפשר הרכבי מוות נמוכים, התברר כבלתי שחיק בכושרו הנוכחי. הוא קלע שלשה אחת מעשרה ניסיונות, שלושה סלי שתי נקודות מתשעה ניסיונות וארבע זריקות עונשין משבעה ניסיונות בטורניר האולימפי עד כה. כאשר ששבסקי קיצר את הרוטציה, גרין, אחד השחקנים הטובים ב-NBA בעונה החולפת, נשאר בחוץ.

      התחום השני שנפגע במיוחד כששחקנים מגיעים לא מוכנים הוא ההגנה הקבוצתית. על הנייר, הנבחרת הנוכחית הייתה אמורה להיות קבוצת הגנה איכותית במיוחד. אם היו בונים קבוצת NBA עם קייל לאורי, קליי תומפסון, ג'ימי באטלר, פול ג'ורג', קווין דוראנט, דריימונד גרין ודיאנדרה ג'ורדן, זו כנראה הייתה קבוצת ההגנה הטובה בליגה, בפער ניכר. החבורה הזאת בוודאי לא אמורה לספוג בין 88 ל-97 נקודות מאוסטרליה, סרביה וצרפת במשחקים של 40 דקות בבית המוקדם.

      בשלב הנוקאאוט הייתה קפיצת מדרגה באינטנסיביות ההגנתית של האמריקאים, אך זו עדיין לא קבוצת הגנה טובה. אין תיאום בין השחקנים, כל משחק יש מספר פעמים בהם מתבצע חילוף בו שני השחקנים רצים לאותו שחקן, הם נותנים לשחקנים הלא נכונים לקלוע, מזייפים בסגירה לריבאונד, מהמרים על חטיפות חסרות סיכוי ומרבים להפקיר את הצבע. אלה בדיוק הדברים הקטנים שגרמו לנבחרת של 2006 לספוג 101 נקודות מיוון.

      צריך להתייחס לשתי נקודות נוספות שעשויות להשפיע על הקשיים של הנבחרת הנוכחית. הראשונה היא ריבוי השחקנים מקבוצות שהגיעו לשלבים המאוחרים של הפלייאוף. בדרך כלל יש בנבחרת נציגים של הקבוצות הגדולות ביותר, אך הפעם הרוטציה מתבססת עליהם: קיירי, קליי ודריימונד שיחקו בגמר, דוראנט ולאורי בגמר האזורי. לשחקנים שלפני חודשיים-שלושה היו בשיאם ועברו טלטלה רגשית קשה במיוחד להתכנס חזרה לכושר קרוב לשיא באמצע אוגוסט. הפעם אין כוכב צעיר שעדיין לא הוביל את הקבוצה שלו להצלחות בפלייאוף ומוכן להשתמש בטורניר הנבחרת כהצהרת כוונות עתידית כמו דוראנט ב-2010 וקיירי ב-2014.

      שחקן נבחרת ארצות הברית קיירי אירווינג מול שחקן נבחרת סרביה סטפן יוקיץ' (אימג'בנק – GettyImages)
      לא רעב כמו בעבר. אירווינג (צילום: GettyImages)

      הנקודה השנייה היא שהסגל הנוכחי מבוסס על שחקני כנף ופחות על גארדים יוצרים. שני מובילי הכדור הקלאסיים היחידים בסגל של ששבסקי הם קיירי ולאורי, והם אף פעם לא משחקים ביחד. האמריקאים בנו על כך ששחקנים כמו באטלר, ג'ורג', דוראנט וכרמלו יוכלו ליצור מצבי זריקה יחסית בקלות, אך הסגנון הבינלאומי מתאים הרבה יותר לגארדים ושחקנים כמו דוראנט ומלו מצליחים הרבה יותר בנבחרת כשיש מי שיוצר להם מצבי זריקה או יתרונות התחלתיים, לא כשהם מקבלים כדור ואמורים ליזום. גם בנקודה זו דריימונד היה אמור לתרום והחולשה שלו מקשה על ששבסקי. זה עשוי להיות חיסרון מרכזי של הסגל הנוכחי ביחס לזה של קיירי, קרי והארדן שיצרו מצבי זריקה לעצמם ולאחרים ללא בעיה ב-2014.

      כל זה מוביל למצב בו הרעיון שנבחרת ארה"ב תפסיד לסרביה בגמר נשמע הרבה פחות מופרך מאשר לפני שנתיים וגם לפני שבועיים. זו עדיין תהיה סנסציה אדירה, ההימור הבטוח יותר הוא עדיין שהאמריקאים ינצחו יותר בקלות מאשר במוקדמות, אך אם הסרבים כן ינצחו אף אחד לא יוכל לטעון שההפסד האמריקאי לא היה באוויר הפעם.

      הייתי מסיים את הכתבה בטענה שאם המצב יימשך כך האמריקאים יקבלו את המכה בסופו של דבר, יפסידו במשחק חשוב בטורניר גדול בזמן הקרוב. גם אם סרביה לא תפתיע בגמר, גם אם הגמר יסתיים ב-30 הפרש, קשה יהיה להשתחרר מהטענה שהאמריקאים היו פגיעים מאוד בריו ולמזלם לא הייתה הפעם נבחרת שמסוגלת לנצל את זה. אבל לאחר הטורניר הנוכחי יקבל את הנבחרת גרג פופוביץ', ואפשר להיות בטוחים שהוא לא מרוצה ממה שהוא ראה בשבועיים האחרונים ושהוא ידאג להבהיר את זה גם לכוכבים הגדולים ביותר. נפילת המתח בטורניר הנוכחי מבהירה שהריענון בעמדת מאמן הנבחרת, שלפני האולימפיאדה נראה כמו העברת שרביט חלקה וכמעט חסרת משמעות, הגיע בטיימינג נהדר, ואולי הוא ימנע את הצורך בזעזוע חיצוני בדמות הפסד.

      מאמן נבחרת ארצות הברית גרג פופוביץ' (אימג'בנק – GettyImages)
      הוא בטח לא מרוצה. פופוביץ' (צילום: GettyImages)