איגור אולשנצקי: "צלצלתי לסבתא ואמרתי: אני באולימפיאדה. שנינו בכינו"

רחוק מאוד מתהילת המשחקים האולימפיים בריו, היתה הילדות שלי בחארקוב שבאוקראינה. אבא שלי נפטר כשהייתי ילד קטן וגם הקשר עם אמא שלי התרופף מכל מיני סיבות. חייתי עם סבתא שלי שלמעשה גידלה אותי מגיל צעיר מאוד. אהבתי ספורט. שם גם הרגשתי שאין כל הבדל ביני לבין הילדים שלא היו יהודים כמוני. אפילו שיש כאלה שמתחילים להרים משקולות בגיל מאוד צעיר, אני בכלל לא הייתי בכיוון עד גיל 13. אהבתי כדורגל, טניס, טניס שולחן. כל מה שאפשר היה לפרק בו את המתח הלכתי לשחק. האהבה שלי לספורט השתרשה כבר בגיל מאוד צעיר, אבל אם היו אומרים לי שיבוא יום ואהיה מרים משקולות ועוד אייצג את ישראל באולימפיאדה, בטוח שהייתי חושב שאנשים השתגעו.

סבתא גידלה אותי, אבל גם היא הבינה שיהיה לה קשה מאוד. אז בגיל 13 עברתי לפנימייה. זו היתה התפנית של החיים שלי. בגיל ,13 בפנימייה, לבד בחארקוב, למדתי שצריך להסתדר. לא היה קל, היה אפילו קשה. לא היו הורים שביקרו אותי כמו את יתר הילדים. ניסיתי להשקיע בלימודים וחיפשתי להמשיך לעשות ספורט כמו שאהבתי בשכונה. אבל בפנימייה היה רק דבר אח - הרמת משקולות. פשוט כך. בגיל 13 מצאתי את עצמי מתחיל להרים משקולות. הייתי קטן. נמוך. שקלתי מעט. הכי רחוק ממרים משקולות שאני היום, אבל זה מה שייעדו לנו בפנימייה הזו ואני הייתי צריך לחיות עם זה. מגיל 13 עד גיל 18 לא הייתי בכלל משהו מיוחד. לא בלטתי בתחום, אבל לקראת סיום תקופת הפנימייה כבר היו קצת ניצוצות, אם כי זה היה עדיין רחוק מאוד ממחשבה על מרים משקולות מקצועי.

את לימודי הפנימייה סיימתי והתחלתי ללמוד באוניברסיטה. היתה מחשבה לעזוב בכלל את הרמת המשקולות, אבל משהו דחף אותי להמשיך. הגוף שלי גם החל לגדול ולהתפתח ונהייתי חזק, אבל התוצאות שלי לא היו עדיין מרשימות במיוחד. אני זוכר שבאליפויות מקומיות ובתחרויות אזוריות, הייתי לא רע אבל לא מעבר לזה. במקום בו חייתי היו המון מרימי משקולות, כך שלא חשבתי לרגע שיבוא היום בו דווקא אני מכל מי שגדל איתי אגיע לאולימפיאדה.

את השינוי של חיי אני חייב לבן אדם יורי אוזליאנר. עליתי לארץ בגיל 24. זה היה בשנת 2010. זו תקופה שכבר פחות אנשים הגיעו כעולים חדשים מברית המועצות לשעבר, אבל אני החלטתי שאין לי יותר מה לחפש באוקראינה והגעתי לישראל בלי להכיר יותר מדי אנשים. עוד כשהייתי שם, דיברו איתי מרימי משקולות על יורי שהיה שם דבר בברית המועצות. הוא אמנם מבלארוס וחי בצעירותו במינסק, אבל סיפרו לי שהוא חי בישראל במקום שנקרא אשדוד ושאם אני עולה לארץ, אני צריך למצוא אותו. המפגש עם יורי במועדון שלו באשדוד היה מפגש של קליק מיידי. הוא אמר לי שאם אקשיב לו ואעבוד כפי שהוא מבקש, אוכל להקפיץ את המשקלים שלי למעלה. הוא הפך להרבה יותר מאבא עבורי.

שנת 2013 היתה למעשה הוכחת היכולת הראשונה שלי. זה היה במשחקי הים התיכון שנערכו באיטליה. קבעתי שם שיאים אישיים בהנפה ובדחיקה, שזה הצד החזק שלי. אז גם הבנתי שאני שווה הרבה. אמנם במשקל החופשי שלי, שהוא מעל 105 קילוגרם, זה סיפור לא פשוט - כי יש מרימי משקולות שגם שוקלים 160 קילוגרם ואני יחסית קטן עם 130 קילו. אבל באיטליה, במשחקי הים התיכון, ידעתי שאני יכול להמשיך ולהתקדם ושאני במקום הנכון.

כמעט בכל תחרות שיפרתי את השיאים שלי והיום אני מחזיק בשיאי ישראל בהנפה עם 174 קילוגרם ובדחיקה עם 217 קילוגרם. את החותמת לזה שאני בין הטובים באירופה קיבלתי בשנת 2015 באליפות אירופה שנערכה בגיאורגיה. סיימתי במקום התשיעי המכובד בשילוב של דחיקה והנפה. למרות שזה היה מקום טוב, ידעתי שאת הקריטריון לריו אני צריך לקבוע בשנת 2016 ולשם כיוונתי. אבל לא הייתי בטוח שאני אוכל לעמוד בזה ולכן המשכתי לעבוד כרגיל בבניין ובאבטחה. יש כאלה שלא מבינים איך הצלחתי להתאמן בכל יום, לפעמים פעמיים, וגם לעבוד בבנייה ובאבטחה, אבל זה היה סדר היום שלי.

לאליפות אירופה בשנת 2016 שנערכה בנורבגיה נסעתי ממש ברגע האחרון. היה צריך להרכיב נבחרת כדי שאם אעשה תוצאה טובה, יהיה לי באמת סיכוי להגיע לריו. סיימתי במקום ה-12 שלא היה מספיק טוב כדי לקבל את הכרטיס לריו. אבל כעבור כמה חודשים הבנתי שיש סיכוי שזה יקרה. בסופו של דבר החליטו לפסול את רוסיה, בלארוס וקזחסטן ולישראל היה כרטיס. היתה אמורה להיערך תחרות ביני לבין משקולן ישראלי אחר, אבל הוא לא הגיע ואני הרמתי את שלי וקיבלתי ממש לפני חודש את האישור לזה שאני טס לריו.

טוב, ברור שזה היה רגע מיוחד. כל הילדות עברה לי מול העיניים. צילצלתי לסבתא שלי שעדיין חיה בחארקוב ואמרתי לה: 'סבתא, אני נוסע לאולימפיאדה. אני מייצג את מדינת ישראל באולימפיאדה'. אני חושב ששנינו בכינו מאושר בטלפון. שלא יהיו אשליות - אני לא נוסע להביא מדליה. יש משקולנים הרבה יותר גדולים וחזקים ממני בעולם. אבל אם אשבור שיאים אישיים ואת שיאי ישראל, זו תהיה תחרות אדירה מבחינתי. יש הרבה טקטיקה בענף שלנו. זה לא רק לבוא ולהרים את המשקולות ומי שעושה יותר מנצח. זה סוג של משחק פוקר כי צריך לגרום ליריבים לקחת הימורים לא נכונים במשקלים. אני סומך על יורי המאמן שלי שגם מבחינתו זו הגשמת חלום. הוא היה משקולן כמוני בבלארוס והיום הוא נוסע איתי לייצג את מדינת ישראל. זו גאווה של שנינו וגאווה של העיר אשדוד שהתחילה להכיר במקצוע שלי ולפתח את הענף.