פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      להחזיר את הכבוד האבוד: נבחרת הג'ודו של יפן מגיעה לרגע האמת

      מדליית זהב אחת סימנה כישלון צורם בלונדון עבור היפנים בענף החשוב להם ביותר. כעת, הם רוצים לחזור ללכת בעקבות חזונו של המייסד האגדי עם משלחת הכוללת שישה אלופי עולם וציפיות של מדינה שלמה על הגב

      דאיקי קמיקאווה לא פראייר. כבר בגיל 20 זכה היפני באליפות העולם בג'ודו, לאחר שניצח בגמר את השליט הבלתי מעורער בקטגוריה של מעל 100 ק"ג – טדי רינר הצרפתי. הניצחון באליפות העולם הפך את קאמיקאווה למועמד טבעי להתמודדות על מדליה במשחקים האולימפיים שהתקיימו שנתיים מאוחר יותר בלונדון, אבל שם, באנגליה, משהו השתבש לקמיקאווה וליפנים. החוויה האולימפית של קמיקאווה התבררה כקצרה מאד. הפסד כבר בקרב השני סיים את המסע האולימפי שלו רחוק מאד מהפודיום. קמיקאווה לא היה השם הכי נוצץ במשלחת הג'ודו היפנית רווית הכוכבים שנשלחה ללונדון, אבל ההפסד שלו, ביום האחרון של התחרות, שם את החותמת על הכישלון של נבחרת הגברים היפנית כולה, אשר לראשונה סיימה את התחרות האולימפית ללא זכיה במדליית זהב.

      ההפסד היפני בלונדון הייתה כואב. אחד אחר השני עלו על המזרון אלופי ואלופות עולם וירדו ממנו מנוצחים ומאוכזבים. כשהסתיימו הקרבות נחשפה תמונה כואבת - אפס מדליות זהב בגברים ומדלית זהב בודדת לנשים הספיקו רק למקום הרביעי בדירוג המדליות הכללי – תוצאה בלתי מתקבלת על הדעת במונחים יפנים. מבחינתם של היפנים כל תוצאה שאינה מסתיימת באלוף אולימפי נתפסת ככישלון. ג'ודקא יפני עומד על הפודיום עם מדלית כסף או ארד ופרצוף תשעה באב הם מחזה שכיח במשחקים אולימפיים.

      ג'ודו הוא ענף חשוב למשלחת היפנית. 36 מדליות זהב אולימפיות שהיפנים גרפו עם השנים ממקמות אותו כאחד מהענפים המובלים של ארץ השמש העולה. אבל כמובן שבשביל היפנים החשיבות של ענף לא נגזרת רק מההישגים הרבים אלא בעיקר מההקשר התרבותי. אחרי הכל, ג'ודו הוא הענף שלהם.

      דאיקי קמיקאווה, ג'ודוקא יפני (GettyImages)
      חותמת הכישלון. קמיקאווה (צילום: GettyImages)

      הג'ודו אינו ענף עתיק. הוא נוסד ביפן של סוף המאה ה-19 בהשפעת תהליכי מודרניזציה ניכרים שעברה המדינה באותן שנים. כוונתו של מייסד הענף, ג'ארו קאנו, הייתה "לעדכן" את אומנויות הלחימה הכושלות של הסמוראים, אותן תפס כמיושנות וכושלות. הוא החליף פרקטיקות אלימות בשיטת אימון אחידה אשר מאפשרת הימנעות מפציעות ולפיכך מתאימה לשימוש בבתי ספר ובקרב שכבות רחבות של האוכלוסייה. בעיניו של קאנו נועד הג'ודו לפיתוח האומה היפנית. כלומר, הוא ראה בג'ודו אמצעי חינוכי לשאיפות לאומיות, כלי מודרני לטיפוח הגוף והאומה היפנית.

      חזונו של קאנו כוון לא רק כלפי החברה היפנית אלה גם החוצה אל העולם. כבר בראשית שנות העשרים שלח קאנו מדריכי ג'ודו לאירופה וארצות הברית במטרה שאלה יפיצו את השיטה במערב. הפרקטיקה האחידה והכללים הברורים הפכו את העתקתה לפשוטה וזאת החלה להיטמע במדינות רבות. בית הספר של קאנו, "הקודוקאן", אף הכשיר מורים אירופאים והעניק להם תארים (דרגות דאן) ובכך סיפח אותם לבית הספר. כלומר, קאנו הקים מערך בינלאומי אשר שמר על הג'ודו תחת שליטה יפנית.

      במקביל פעל קאנו גם במישור הבירוקרטי, החל מ-1909 ועד מותו ב-1938, כיהן כחבר הוועד האולימפי הבינלאומי (האסייתי הראשון שהחזיק בתפקיד זה). מעמדו של קאנו בעולם הספורט היה אמור להביא את המשחקים האולימפיים ליפן כבר ב-1940, שאיפה שנאלצה להידחות בשל מלחמת העולם השנייה. המלחמה ומותו של קאנו מדלקת ריאות בלמו את התפשטותו הבינלאומית של הענף באופן זמני בלבד. לאחריה הפך הג'ודו לאחד מענפי הספורט שגדלו בקצב המהיר ביותר. כבר בשנת 1948 הוקם איגוד הג'ודו האירופאי ושלוש שנים מאוחר יותר, ב-1951, התקיימה אליפות אירופה הראשונה והוקם איגוד הג'ודו הבינלאומי. ב-1956 התקיימה אליפות העולם הראשונה.

      טושיהיקו קודה, ג'ודוקא יפני בשנת 1992 (AP)
      הענף הכי חשוב ליפנים. טושיהיקו קודה ב-1992 (צילום: AP)

      לכל הצלחה יש גם מחיר. וכך, המפגש עם המערב אילץ את היפנים גם לפשרות אשר הובילו בסופו של יום להתמוססות שליטתם על הענף. אליפויות העולם הראשונות נערכו ביפן והיו למעשה תחרות במשקל אחד בלבד. התחרויות דמו יותר לאליפות יפן הפתוחה מאשר לאליפות עולם והיפנים שייטו לזכייה במקומות הראשונים. אבל באליפות העולם השלישית שנערכה בפריז ב-1961 ניצח ההולנדי גדול הגוף, אנטון גסניק. האידאליזציה היפנית של הענף ספגה מכה והיפנים נאלצו להפנים שבענף קרב כוח פיזי משחק תפקיד חשוב וישנו גבול למה שניתן להשיג בעזרת יתרון בטכניקה. באליפות העולם הבאה התחרות כבר הייתה על פי חלוקה לקטגוריות משקל, רעיון אשר היה קיים באירופה עוד בשנות השלושים של המאה ה-20. ההשפעה המערבית רק התחזקה ב-1964 באולימפיאדת הקיץ בטוקיו כשהג'ודו הפך לראשונה לענף אולימפי. אט אט החלו להיכנס שינוים חוקתיים כגון עונש על פסיביות, אשר מטרתם הפיכתו של הענף לאטרקטיבי יותר לצופה, אך גם מרחיקים אותו מחזונו "הטהור" של קאנו. במילים אחרות, הג'ודו נהפך מאומנות לחימה יפנית לספורט בינלאומי.

      כיום הג'ודו הוא ענף ספורט מודרני לכל דבר. ההשתתפות פתוחה לגברים ונשים באופן שווה, הוא נעדר סממנים דתיים, חוקיו ברורים והוא מקדש את התחרותיות והניצחון. שינויים אלה אפשרו את הכנסתו למדינות רבות וכיום הוא אחד מהענפים האולימפיים הפופולארים ביותר. לשם דוגמא, בריו יתחרו 385 ספורטאים מ-133 מדינות שונות. עם תחרות כה רחבה ספק אם היפנים יכולים לשחזר את הדומיננטיות מימיו הראשונים של הענף. כיום אין בסבב סופרסטאר יפני אמיתי. ג'ודוקא בלתי מנוצח, כמו טושיהיקו קוגה, יסוהירו ימאשיטה או קוסאי ינואי. כלומר, העולם יודע שניתן לנצח כל אחד מהג'ודוקא היפנים שיעלה על המזרון בריו.

      יסוהירו ימאשיטה, ג'ודוקא עבר יפני (GettyImages)
      כבר אין סופרסטאר אמיתי. יסוהירו ימאשיטה (צילום: GettyImages)

      בשנים האחרונות העולם צמצם פערים מהנבחרת היפנית. על מנת להתמודד עם הג'ודו היפני המבוסס על טכניקה אישית ותרגילים התקפיים פיתחו האירופאים והקוריאנים סגנון טקטי המבוסס בעיקרו על כוח פיזי, עבודה הגנתית וסחיטת עונשים מהיריב. בענף אכזרי כמו ג'ודו, בו עבודה של ארבע שנים יכולה להיהרס במאית שניה, המטרה היא קודם כל לא להפסיד. גם טדי רינר הצרפתי, אשר נהנה מיתרון פיזי מוחלט על יריביו ניצח את המשחקים בלונדון בקרבות משעממים בהם נמנע מתרגילים שיחשפו אותו למתקפות-נגד בלתי צפויות. לפני ארבע שנים, כאמור, סגנון הגנתי זה הוכיח את עצמו ואפשר לרוסים והקוריאנים לכבוש שוב ושוב את המקום הנכסף בראש הפודיום. על פי סוכנויות ההימורים, חוסר הדומיננטיות היפני צפוי להמשך גם בריו, כאשר רק ספורטאי יפני אחד, מאשו בייקר המתחרה בקטגוריה של עד 90 ק"ג מיועד לסיים את התחרות עם מדליית זהב על צווארו.

      למרות כל זאת, לא רצוי לזלזל בנבחרת היפנית, אשר לפחות על הנייר היא האיכותית ביותר. מדובר באחת משלוש נבחרות (מלבד צרפת וברזיל המארחת) ששולחת לריו נציג בכל קטגוריית משקל (7 גברים ו-7 נשים), כאשר כל אחד מהם הוא מועמד בולט למדליה ורובם גם לזהב. גם בלונדון הם סיימו עם כמות המדליות הגבוהה ביותר, סטטוס קוו שאמור להישמר גם בשבוע הבא. המשלחת היפנית לריו צעירה מאד (גילם הממוצע 24) ולרובם יהיו אלה המשחקים האולימפיים הראשונים, אך על אף גילם הצעיר מדובר בנבחרת איכותית ורבת ניסיון אשר מורכבת משישה אלופי עולם מכהנים ועוד שלושה שזכו בתואר בשנים קודמות.

      מאשו בייקר, ג'ודוקא יפני (GettyImages)
      התקווה הגדולה. בייקר (צילום: GettyImages)

      הלחץ הציבורי והציפיות הגבוהות ישחקו תפקיד מכריע. זכייה בזהב יפני כבר בימי התחרות הראשונים והצופים בבית ימצאו את עצמם מזמזמים מתוך שינה את ההמנון היפני. הפסד לעומת זאת, והיפנים עוד עלולים להתגעגע לאכזבה (היחסית) מלונדון. באור זה יופעל הרבה לחץ על הג'ודוקא היפנים במשקלים הקלים: נאוהישה טקאטו (60 ק"ג), מסאי אבינומה (66 ק"ג) ושוהאי אונו (73 ק"ג). ניצחון של אבינומה, לדוגמא, והוא יהפוך לאחד מהג'ודאים הגדולים בכל הזמנים: אלוף אולימפי, שלוש פעמים אלוף עולם ומדלית ארד אולימפית. הפסד מוקדם, או מדליה בצבע הלא נכון והקריירה של אבינומה תיוותר עם טעם מר של החמצה.

      ב-2020, המשחקים האולימפיים יחזרו לטוקיו, בפעם הקודמת בה יפן אירחה את אירוע הספורט הגדול בתבל הג'ודו נכלל לראשונה במשחקים. הרבה מים יעברו בנהר עד פתיחתם של המשחקים האולימפיים הבאים, אבל תוך פחות מעשרה ימים נדע אם בעוד ארבע שנים מטרתה של נבחרת הג'ודו היפנית תהיה לשמור על הגאווה הלאומית או להחזיר את הכבוד האבוד.