המתעמלות כבר חושבות קדימה, אירה ויגדורצ'יק לא שוכחת: שליחנו מסכם

בזמן שבנות נבחרת ההתעמלות "מרגישות הקלה שזה נגמר", המאמנת הקשוחה מחזיקה בבטן הרבה מטענים. פז חסדאי מסכם עוד יום טעון במשלחת הישראלית לריו, ומבין למה התקשורת "שומרת" על הספורטאים האולימפיים

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore

המתעמלות

מה אתן מרגישות עכשיו, נשאלו אתמול (ראשון) בנות נבחרת ההתעמלות אחרי הגמר האולימפי, שבו סיימו במקום השישי. "שזה נגמר, שזאת הקלה, שאנחנו כבר רוצות לפגוש את ההורים", הן אמרו בחיוך מבויש, לא של סופר-סטאריות, כיאה לספורטאיות שהגיעו למקום השישי בעולם, אלא של נערות שעבדו קשה במשך שלוש שנים רצופות במיוחד בשביל היום הזה, וכעת הוא נגמר. ומה עכשיו, הן נשאלו, גלידה עם קצפת? המבורגר וצ'יפס? "רק לנוח קצת", הן אומרות, "וכן, אולי קצת גלידה. לא יותר מדי, לא נגזים". מקצועניות.

קשה שלא לחבב אותן, את בנות הנבחרת, נערות צעירות שעמדו בכל כך הרבה לחץ, ונדרשו לעלות ולרקוד בגמר אולימפי. אם לצופים רעדו הרגליים, אפשר רק להעריך מה עבר עליהן, כשנדרשו לתפוס סרטים וחישוקים על הזירה, לעיני אלפי צופים באולם ועוד מיליונים בבית. "זה לא מלחיץ כמו שזה נראה מהצד", אמרה אלונה קושבצקי, "זה עניין של ניסיון, הכינו אותנו לזה, תחרות אחרי תחרות, זה משהו שמתכוננים אליו במשך שלוש שנים ארוכות". כאמור, מקצועניות.

לא פשוט לסיים במקום השישי בעולם בשום תחום, אבל מי שהיה ביומיים האחרונים באולם ההתעמלות בריו ועקב מקרוב אחרי תחרויות ההתעמלות האמנותית ראה את 14 הנבחרות הטובות בעולם, ממעצמות כמו סין, רוסיה, ארה"ב וספרד, עם תרגילים מושקעים ומערכים משומנים, מקצוענות בשיאה. אחרי שבמשחקים האולימפיים ישראל שוב הזכירה שהיא לא בדיוק מעצמת ספורט, ושמלבד לג'ודו היא עדיין מקרטעת ברוב התחומים, באות הילדות הצעירות האלה ופשוט נותנות עבודה, בטופ העולמי, בזירה היוקרתית מכולן.

למרות ההצלחה וההנאה, אחרי שתי האולימפיאדות הקודמות אף אחת מהמתעמלות בנבחרת לא המשיכה לקדנציה נוספת, אולי בגלל הקושי וההשקעה, אולי כי הן צעירות ומלאות חיים והמחיר כבד מדי. "זו חוויה אדירה, לא הרבה אנשים זוכים לעבור אותה", אמרה אידה מיירין, "אנחנו גאות בעצמנו, כי נתנו את כל מה שיש לנו". הן עכשיו מסופקות, אבל יבוא יום והן יהיו גאות בהישג הזה עוד יותר.

עוד בנושא:
נבחרת ההתעמלות האומנותית סיימה במקום השישי בגמר הקרב רב
ויגדורצ'יק: "התנאים היו קשים, זו התמודדות לא שווה מבחינה פוליטית"
חגיגת סמבה תחת גשם שוטף: אולימפיאדת ריו ננעלה עם טקס מרשים

אירה ויגדורצ'יק מאמנת נבחרת ההתעמלות האומנותית של ישראל (פז חסדאי)
והיא בשלה. ויגדורצ'יק (צילום: פז חסדאי)

ויגדורצ'יק

אירה ויגדורצ'יק, מאמנת הנבחרת, היא דמות מהפנטת. מלאת כריזמה ואופי, אישה חזקה, דומיננטית מאוד, חדה וממוקדת. היא כבר הפכה לדמות מוכרת בישראל, ולא רק בגלל שהייתה מקור לפארודיה (המאמנת זינה ב"על המפה"), אלא בעיקר בגלל פרשיית הבעיטה, שהייתה או לא הייתה. עד עכשיו היא גזרה על עצמה שתיקה וסירבה להגיב לטענות, אבל גם אחרי שהכל נגמר, כשהאולימפיאדה כבר מאחוריה, היא מסרבת להרחיב. "מה שחשוב זה שסיימנו במקום השישי", היא אמרה. האם חשת נבגדת ממה שההורים אמרו עלייך? "ההורים נמצאים שם, דברו איתם", אמרה. נפגעת? "אתם מדברים על רגשות", היא התעקשה, "אני לא רוצה לדבר על רגשות, אלה דברים אישיים. זה לא מעניין, זה לא חשוב".

בין אם נפגעה או לא, רגשות זה מבחינתה באמת שולי. אין מקום לרגשות במרדף אחרי ההצלחה. אם משהו הרגיז אותה, זו שפוצצו את הפרשה הזאת חודש וחצי לפני המשחקים. מרוב שהיא תחרותית והישגית, חשוב לה רק ההכנות לתחרויות. לא מערכת היחסים, לא כבוד עצמי, רק הביצועים. "זה הפריע קצת להכנות", אמרה, ולא הרחיבה. העבודה, התנאים, זה הסיפור העיקרי. אחרי שהתלוננה על התנאים שקיבלה הנבחרת בריו, היא אמרה בראיון "ותודה לווינגייט שהכין אותנו לעבודה בתנאים תת רמה". הכתב פרץ בצחוק, היא נשארה קפואה.

רואים שפרשת הבעיטה מעיקה עליה, שיש לה בטן מלאה והרבה מה להגיד, אפשר להרגיש שלדעתה כולם כפויי טובה, שהיא לקחה את הבנות האלה, בנתה נבחרת, והובילה אותה למדליות באליפויות עולם ובאליפויות אירופה, לגמר אולימפי, למקום השישי, והם מתעסקים בשטויות, בבעיטות. היא באמת אישה אולד פאשן, קשוחה מאוד, הרבה מאפיינים סובייטיים. אישה מדור אחר, מאמינה בעבודה קשה, יודעת שרק ככה אפשר להצליח. מי שמחפש הישגים, זו האישה. הורים לנערות צעירות שהולכות לעבוד תחתה צריכים כבר לעשות את השיקולים שלהם.

גילי לוסטיג מנהל היחידה לספורט הישגי (קובי אליהו)
יש דברים שהם מעבר למדליות. גילי לוסטיג (צילום: קובי אליהו)

המשלחת

קשה להכריע עד כמה המשחקים בריו היו מוצלחים עבור המשלחת הישראלית. גילי לוסטיג, מנכ"ל הוועד האולימפי וראש המשלחת, הודה ש"אם לפני המשחקים הייתם אומרים לנו שיהיו שתי מדליות, היינו חותמים על זה בשתי ידיים", אבל גם הוא יודע ש"יש דברים שהם מעבר למדליות". למשל, שחייה ואתלטיקה, שני מקצועות הליבה של המשחקים, שבהם ישראל קרטעה. בשחייה פעם אחת גירדנו חצי גמר, באתלטיקה חנה מיננקו קנייזבה אומנם רשמה הישג אדיר אבל היא לא באמת תוצר של האתלטיקה הישראלית. הג'ודו אומנם משתיק את המבקרים, אבל אם בלונדון במשלחת אמרו שלפעמים גמרים שווים יותר ממדליה, הפעם הייתה חסרה רב גוניות, ובעיקר הופגנה חוסר יציבות.

בשייט שחר צוברי אכזב, אבל מעין דוידוביץ' הייתה קרובה למדליה. גולן פולק וגילי כהן מעדו מוקדם מדי בג'ודו, אבל שגיא מוקי היה סביר בהתחשב בפציעה, וששון וג'רבי הקפיצו את המדינה. בהיאבקות ובטקוואנדו התקשינו, אבל רון דרמון סיפק הישג מצוין בטריאתלון. נטע ריבקין לא שחזרה את הישג השיא שלה, אבל אז הגיעו הבנות של אירה. בטבלת המדליות ישראל ממוקמת במקום ה-77, הדי סביר, לפני מדינות כמו מעל אוסטריה ופינלנד, לפני פורטוגל ומרוקו, אבל הרגעים היפים והקשים די איזנו אחד את השני. עבור רבים זה לא מספיק טוב.

הג'ודוקא אורי ששון עם המדליה בשדה התעופה (מגד גוזני)
הג'ודו משתיק את המבקרים, אבל איפה הגיוון? אורי ששון (צילום: ברני ארדוב)

חיבוק

ועם זאת, המשלחת הזאת קיבלה המון אהבה. יש שתוהים למה הספורטאים האולימפיים זכו לכזה חיבוק חם מהעיתונאים שמסקרים אותם, בעוד עיתונאי הכדורגל והכדורסל הם ביקורתיים, אכזריים ונטולי רחמים, אבל התשובה די ברורה. הרי הכי קל לרצות להיות שחקן כדורגל, להרוויח הרבה כסף, להתאמן כמה שעות ביום, ליהנות מתהילה, לצאת עם דוגמנית, לקבל כבוד במועדון. ספורטאים אולימפיים, לעומת זאת, בוחרים בדרך הקשה. זה בסדר לחבק אותם.

בהרבה מובנים, הם ארץ ישראל היפה. אנשים די צנועים, מסורים מאוד, ממוקדי מטרה. לא תמצאו כמעט לכלוכים בין הספורטאים האלה, אין שם פרחחים, אין אצלם פרשיות קזינו וקטטות, רוב הזמן יש מהם שקט, פשוט כי הם עובדים.

רוב הזמן הם לבד, שוחים בבריכה, עם הגלשן בים, על מזרן הג'ודו, בזירות ההיאבקות, נעים בין טורנירי גרנד פרי, מתחרים לעיני מאות או עשרות צופים משועממים, מנסים לצבור נקודות דירוג וקריטריונים לקראת המשחקים האולימפיים, חיים חיים אפורים. ואז, אחרי כל המאמץ וההשקעה, אילנה קרטיש מגיעה לקרב הראשון שלה, מפסידה, עולה ליציע ובוכה בזרועות אבא. איך אפשר לקטול אותה? או שירה ראשוני, שכל חייה מתאמנת בג'ודו, בלי שאף אחד שמע עליה, בלי לחפש פרסום או כסף קל, ומפסידה בגלל טעות אחת. איך אפשר לרדת עליה? רון אטיאס הגיע מלא ביטחון לתחרויות הטקוואנדו, והפסיד בקלות. האם יש מישהו יותר מאוכזב ממנו? יותר שבור ממנו? "אנחנו לא מרגישים את הלחץ מסביב, כי מבחינתנו הוא בכלל לא משנה", אמרה השחיינית עמית עברי, "הלחץ הכי גדול מגיע מאיתנו. הציפיות הכי גדולות הן שלנו מעצמנו".

יש אנשים, כמו כותב שורות אלה, שעבורם האולימפיאדה זה דבר קדוש. זה אירוע ספורט שמקדש את הענפים הצדדיים, שהופך לוחמי ג'ודו לגיבורים לאומיים, שהופך אצנים לאנשים המפורסמים בעולם, שהופך מתעמלות לאגדות. אז לא, זה ממש לא נורא אם במהלך 16 הימים האלה הספורטאים האלה יקבלו יחס מיוחד. ממילא אוטוטו תשכחו מהם.

אילנה קרטיש מתאבקת ישראלית לאחר שהפסידה, ריו 2016 (פז חסדאי)
זה בדיוק הזמן לחבק אותה. קרטיש (צילום: פז חסדאי)