זה קצת הזוי להיזכר במסיבת העיתונאים שנערכה לפני כחמש שנים וחצי בוועד האולימפי. "היינו רוצים לראות את משלחת ישראל חוזרת פעם נוספת עם מדליות", אמר אז אפרים זינגר, מי ששימש עד לא מזמן כמנכ"ל הוועד האולימפי, כשנה וחצי אחרי בייג'ינג 2008 ושנתיים וחצי לפני לונדון. מעבר לעובדה שדובר אז על מדליות, ברבים, צוינו כמטרות ברורות להביא ספורטאית אל הפודיום ולהשיג מדליה אולימפית בענף חדש שאינו ג'ודו או שייט.
ברוח הפנטזיות ההן דווקא קשה לשכוח את מפח הנפש בסיום קיץ 2012 אחרי שלראשונה זה חמש אולימפיאדות חזרו הספורטאים הישראלים בידיים ריקות. תירוצים היו למכביר, אבל גם תהליך הפקת לקחים עמוק לצד רענון השורות בקרב מקבלי ההחלטות. ועדיין עולה השאלה, ואין תזמון טוב יותר להעלות אותה מאשר עכשיו, שנה בדיוק לפני המשחקים האולימפיים בריו, האם הלקחים הופקו כדי להביא למצב שבו לא נחזור שוב בלי אף מדליה? האם ביום או במספר ימים החשובים בחייהם של אותם ספורטאים מובילים הם אכן יגיעו לשיאם בלי תקלות בדרך כך שנוכל לראות לפחות אחד מהם תופס מקום בפודיום?
המשלחת הישראלית ללונדון כללה אז 37 ספורטאים, והייתה לשלישית בגודלה בכל הזמנים. הישראלים התחרו אז בשמונה ענפים, אבל בזה אחר זה איבדו סיכוי להשיג מדליה, כשהתקווה האחרונה הייתה לי קורזיץ, ארבע פעמים אלופת העולם שהתייצבה לשיוט המדליות ב-RSX כשהיא מדורגת שנייה, אבל בסופו של דבר סיימה את התחרות שישית והשאירה טעם חמוץ מבחינת היעדר ההישגים של המשלחת. למרות שישראל לא סיימה על הפודיום, היא השיגה בלונדון שמונה העפלות לגמרים (או דירוג 1-8), שזהו מספר הגמרים השני בטיבו אחרי סידני 2000.
בין הספורטאים שרשמו הישגים בולטים היו אלכס שטילוב שסיים שישי בגמר הקרקע (ועדיין חש פספוס), על קורזיץ כבר דיברנו, יעקב טומרקין, שהפך לשחיין הישראלי הבכיר בכל הזמנים אחרי שהגיע למקום השביעי ב-200 מטר גב, נטע ריבקין, שרשמה הישג שיא של מתעמלת ישראלית בקרב רב (מקום שביעי) ואליס שלזינגר (שהמקום השביעי בוודאי לא ניחם אותה).
לקראת ריו המשלחת הישראלית הולכת ותופסת נפח, כשנכון לעכשיו עשרה ספורטאים הבטיחו את מקומם במשחקים. יש בה חמישה שחיינים (ועוד היד נטויה), כשבלונדון היו גם כן חמישה, ארבעה אתלטים (והכמות הזו גם היא אמורה לגדול) לעומת שלושה בלונדון, וקלע אחד, סרגיי ריכטר, שהיה הקלע היחיד בלונדון. על פי ההערכות, המשלחת הישראלית צפויה להגיע או לפחות להתקרב לכ-40 ספורטאים.
אז מה באמת השתנה מאז לונדון? אחד המקומות שבהם ניכר השינוי, גם אם הוא נקודתי, הוא בג'ודו. אחרי שבלונדון ייצגו את ישראל חמישה ג'ודוקא שלא הצליחו להשיג מעבר למקום השביעי של שלזינגר, הפעם נראה שהמשלחת תהיה עמוקה יותר. ואיפה טמון השינוי? שימו לב להסבר של יושב ראש איגוד הג'ודו, משה פונטי.
"לקחי לונדון יושמו שבוע אחרי האולימפיאדה", הוא קובע. "בלונדון היו ארבע נבחרות: נבחרת אליס, נבחרת אריק, נבחרת הנשים ונבחרת הגברים. היו ארבע מסגרות אישיות וכל אחד עשה מה שהוא רוצה. נבחרת אליס נסעה לכל העולם עם המאמן שלה-בעלה ועשתה ככל העולה על רוחה ואיך שבא לה. לגבי אריק, היה אותו הדבר. היה את שני הרשקו שהיה עם הנשים ועשה את מה שהוא היה יכול, ואת נבחרת הגברים. אף אחד לא הגיע עם נבחרת אמיתית ללונדון. כל אחד התאמן במסגרת שונה, אישית, ועשה מה שבראש שלו. שבוע אחרי לונדון קבעתי שכולם מתאמנים תחת שתי נבחרות, וכך היה. כולם מתאמנים בווינגייט במשך כמעט כל השבוע תחת מאמן הנבחרת, מלבד אימון אחד או שניים עם המאמן האישי. לאט לאט הגיעו גם התוצאות, כשכמובן גם המאמנים היו מחויבים לנבחרת 24 שעות".
האם בצמצום המסגרות טמון ההבדל שהביא לשתי הנבחרות כל כך הרבה מדליות במהלך שלוש השנים האחרונות? לפונטי אין ספק בכלל לגבי התשובה: "כשאתה מתאמן מול יריבי אימונים במועדון שלך, אתה מתאמן ברמה נמוכה, אבל כשאתה מרכז את כל הטובים ביחד, הרמה של כולם עולה. אפשר לדרוש מהם יותר, ומי שלא עומד בדרישות, לא נמצא בנבחרת. כך הרמה עלתה, ודרשנו להביא הישגים. כולם מחויבים להישגים, הספורטאים והמאמנים".
ואכן אם בוחנים את נבחרות הג'ודו שאמורות להגיע לריו, הרי שמוצאים שם מספר קנדידטים בולטים למדליה, שלמעשה אמורים לחפות אחד על השני במקרה של פספוס. אם עד לא מזמן דובר רק על ירדן ג'רבי, הרי ששגיא מוקי הוכיח באליפות אירופה האחרונה שהוא בהחלט בנוי למעמדים הגבוהים, וכך גם לגבי לינדה בולדר, העולה החדשה מהולנד שממנה מצפים להגיע הכי רחוק שאפשר. לצד השלושה יש כמובן את אורי ששון, סגן אלוף אירופה הטרי, גילי כהן וטומי ארשנסקי, שעשויים להפתיע ביום חלומי.
אבל האם מעבר לשינוי הנקודתי שפונטי דיבר עליו חל שינוי מהותי בשטח לעומת לונדון? אחד הנושאים שזכה ל"טיפול" הדוק הוא של נותני החסות שמאפשרים לספורטאים להגיע בראש שקט, כפי שאוהבים בוועד האולימפי להגדיר זאת, למשחקים. כיום יש לא פחות מ-31 ספורטאים שמאומצים על ידי 25 חברות באופן עצמאי, אבל מעבר לדאגה לחשבון הבנק שיאפשר לספורטאים להתעסק בספורט, טוען מנכ"ל הוועד האולימפי גילי לוסטיג שלמהלך הזה יש חשיבות מוראלית.
"אנשים חושבים שהאימוץ זה רק כסף, אבל אני חושב שמדובר קודם כל בהערכה", הוא אומר. "כשיש חברה רצינית שעומדת מאחוריך, בוחרת בך להיות אחד מאלה שיעזור לה בהשפעה פנימה לתוך המנגנון שלה, יש בכך משהו מאוד משמעותי. קח למשל את נטע ריבקין שמתחרה ויודעת שמאחוריה עומדת חברת דלק, שמתקשרת אליה, מעודדת אותה, כותבת לה בפייסבוק, מגיעה ללוות אותה בתחרויות. אין ספק שזה משהו שגורם להעלאת ערכו של הספורטאי". אלכס שטילוב, למשל, זכה לספונסר נוסף מאז לונדון, כשמלבד יעקב שחר הוא זוכה לתמיכתה של חברת טליט. "זה מאפשר לך ראש שקט להתמקד יותר באימונים", הוא מסביר. "אנחנו משקיעים את כל הזמן בספורט וצריכים להיות בטוחים שיהיה לנו משהו אחרי שנפרוש כדי להתחיל את החיים הרגילים".
מעבר לנושא הספונסרים, מציג לוסטיג מספר שינויים שהתרחשו כחלק מהפקת הלקחים של לונדון. בין השאר הוא מציין את העובדה שאם עד אז פרויקט הצעירים היה תחת ידיהם של מנהל הספורט והתאחדות הספורט בבתי הספר, כעת הנושא מופקד בידי היחידה לספורט הישגי שאמונה על טיפוח ספורטאים. כמו כן, הוחלט בוועד האולימפי לחזק את הענפים המועדפים, אותם ענפים שהוכיחו את עצמם בעבר או שקיים סיכוי גדול יותר לקבל מהם פירות במשחקים האולימפיים. המדובר בג'ודו, בשייט, בשחייה, באתלטיקה ובהתעמלות. "שנה לפני ריו אנחנו מזהים שהענפים האלה יהיו כ-75 אחוז מהמשלחת ובכל אחד מהם יהיו לפחות חמישה ספורטאים", אומר לוסטיג, שמציין כי בענפים הללו הושקעו יותר כספים לעומת האחרים. לצד ההשקעה בענפים המועדפים, מציין מנכ"ל הוועד האולימפי כי למרות זאת, ב"ענפים הקטנים" שמו דגש על הספורטאים המובילים, כמו אילנה קרטיש בהיאבקות, סרגיי ריכטר בקליעה ומישה זילברמן בבדמינטון. לצד כל אלה מציין לוסטיג את ההשקעה של כמיליון שקל בפרויקט המנטלי שכולל העסקת פסיכולוגים לאימונים ולתחרויות והעלאת סכומי המלגות שניתנו לספורטאים.
אבל האם כל זה יעזור ברגע האמת? אין ספק שהנושאים שציין לוסטיג אמורים לשפר את איכותה של המשלחת, אבל כמובן שהיא לא משמשת כגארנטי לזכייה במדליה. "לפעמים אפשר להשקיע בספורטאי ולעטוף אותו במעטפת רפואית ובפסיכולוגים, אבל ביום התחרות ספורטאי יכול לקום עם כאב גרון או חום, וזה מה שיפריע לו לעשות הישג", מסביר שטילוב. "לפעמים כל הדברים מסביב הם לא אלה שקובעים, למרות שמדובר בדברים חשובים. אני, למשל, לא שיניתי הרבה דברים בהתנהלות שלי או במה שקורה מסביבי לעומת לונדון. השינוי הבולט אצלי הוא הבגרות שלי ושהפכתי להיות מתעמל ותיק ובוגר יותר. אני מגיע יותר אחראי, מתאמן ומשקיע יותר כי אני יודע שאולי לא יהיו לי עוד הזדמנויות ולכן אני רוצה לתת מאה אחוז. המעטפת שלי נותרה אותה מעטפת ולא הייתי צריך שינוי. לא היו מדליות בלונדון ולפעמים צריך גם קצת מזל. זה לא הכול נתונים. בלונדון גם אני וגם לי קורזיץ היינו יכולים לזכות, אבל היה חסר לנו טיפה מזל".
כמובן שכשיש כישלון, מתחילים לחפש את הדברים הקטנים שלא עבדו. בהקשר הזה קל בדרך כלל להישען על קוריוזים כאלה ואחרים או לחילופין להטיל את האשמה על הלחץ הכבד שנשאו ספורטאים. לדבריו של פונטי, אחד הדברים שהכי הרבה הפריעו לו בשהייה שלו בלונדון זה הקרבה של ספורטאים לבני המשפחות. "תשאל כמה בני משפחה היו בחימום של אליס ובמקומות אחרים בתוך הכפר האולימפי. כזה דבר לא יקרה אצלי", הוא קובע נחרצות, ושוב מחדש את המאבק מול הספורטאית שעברה לייצג את בריטניה. "לא יסתובבו הפעם אף אחד סביב הספורטאים, לא בחימום ולא בכלל. לא נשים, לא גברים, לא משפחה ולא חברים. כמובן שיכולים להגיד שלא בגלל סיבה כזו מפסידים, אבל לכל דבר קטן יש השפעה. לכל הפרעה יש משמעות כי הדברים האלה מוציאים ספורטאי מריכוז. זה שזוכה במדליה הוא לא הספורטאי הכי מושלם מבחינה טכנית או מבחינת כושר גופני, אלא זה שעושה את הדברים בצורה מושלמת. ספורטאים נופלים בדברים הקטנים, ולאו דווקא בדברים הגדולים".
ואם כבר בלחץ עסקינן, הרי שברור שהנושא הזה משפיע על כל ספורטאי בצורה אחרת. בזמן שאריק זאבי, למשל, קרס במאני טיים בפעם השנייה ברציפות אחרי שחש את כובד האחריות על כתפיו הרחבות, נראה שהנטל הזה הולך הפעם להתחלק בין כמות גדולה יותר של ספורטאים. "ב-200 אחוז אני יכול להגיד לך שהסיבה שלא זכיתי במדליה בלונדון לא קשורה ללחץ התקשורתי", טוען שטילוב. "אני דווקא מקבל את הלחץ הזה. אין לי בעיה עם זה, זה דווקא כיף לדעת שמצפים ממך ומעריכים אותך. עצם זה שיש כמה ספורטאים שיודעים שמצפים מהם למדליה מגביר את הסיכויים שנשיג אותה. ולמרות זאת צריך לזכור שאנחנו מדינה קטנה בלי יותר מדי ספורטאים. אין לנו את הרזרבה שיש למדינות אחרות שבה אם עשרה ספורטאים נכשלים, יש תמיד כמה שבסופו של דבר יביאו מדליות".
ובינתיים, ככל שמסתכלים קדימה אפשר רק לצפות שהפעם זה ייגמר אחרת. שמזג האוויר ישחק קצת יותר לטובתנו בים, שעל מזרון הג'ודו מוקי וג'רבי ישמרו על ריכוז מירבי כמה שיותר זמן, שהפעם הכותרות על הנעליים של דונלד סנפורד יתחלפו בגמר יוקרתי באתלטיקה, שבשחייה אולי זיו קלונטרוב ייקח אותנו למחוזות אחרים, ואולי יהיו אלה בנות ההתעמלות האומנותית שידאגו לכך שאף אחד כבר לא יתהה האם מה שהן עושות זה באמת ספורט. כי הפעם כבר תירוצים לא יספיקו.