בווידאו: מב קפלזגי מבטיח מקום בריו 2016
ספק אם הוא האמין שזה אפשרי, ספק אם מסביב לו אנשים האמינו שזה אפשרי, ספק אם חשב שכעת, שלושה חודשים לפני יום הולדתו ה-41, הוא מסוגל לטפס הר מטפורי נוסף - אחד הגבוהים שאי פעם טיפס, אבל ספקות מעולם לא עצרו את מב קפלזגי. כנגד כל הסיכויים, מי שנחשב אולי למרתוניסט הטוב והפופולרי ביותר בתולדות ארצות הברית חצה באמצע פברואר שני את קו הסיום ביום קיץ חם בלוס אנג'לס, והבטיח שני דברים:
1. מקום באולימפיאדת ריו 2016.
2. מקום בספרי ההיסטוריה, כמרתוניסט האמריקאי המבוגר ביותר בתולדות האולימפיאדות.
"זה כמעט לא אנושי", אמר היסטוריון הריצה ריאן למפה על הישגיו של קפלזגי. "זה כל כך לא טיפוסי להישאר נחוש, לשמור את הדרייב, ליהנות מהאימונים, להופיע למירוצים ולספק תוצאות. הוא אתלט של פעם במיליון. יש לו את הדבר הזה שאנשים מדברים עליו, כמו וויין גרצקי או מייקל ג'ורדן".
וכשלוקחים בחשבון את סיפור חייו של מב קפלזגי את כל מה שהיה צריך לעבור כדי להגיע לאן שהגיע - הישגיו הופכים נדירים עוד יותר.
הוא נולד ב-5 במאי 1975 באסמרה, באמצע מלחמת העצמאות של אריתריאה שגבתה את חייהם של 90 אלף אזרחים ו-60 אלף חיילים, ילד שלישי לרוסום קפלזגי, תומך של החזית העממית לשחרור אריתריאה. ככזה, אביו של מברהטום קפלזגי היה מבוקש על ידי החיילים האתיופים, ובתחילת יולי, 1981, לא נותרה לו ברירה אלא לעזוב את משפחתו - כדי להציל את עצמו, ואותה. "אבי היה מבוקש על ידי הצבא האתיופי, והוא היה צריך לקבל החלטה", אמר מב לאתר "Purpose2Play", "אם היה נשאר, היה נכלא או נרצח. אמא שלי אמרה לו ללכת". אז הוא הלך: לאחר שהתחבא ביערות, רוסום נטש את אשתו ההריונית וחמשת ילדיו ופצח במסע רגלי של למעלה מ-360 ק"מ אל עבר הגבול עם סודאן. "הוא חצה שטח הררי ברגל, לעתים מתחבא במהלך היום והולך בלילה, מתחמק מנמרים וזאבים וחיילים אתיופים, נושא חיטא מבושלת ומים", נכתב ב"ניו יורק טיימס". כשהגיע לבירת סודאן חרטום מצא עבודה במלון מקומי, ואז נמלט לאיטליה, החל לנקות מלונות ומשרדים במילאנו ושלח הביתה כסף למשפחתו.
הכסף הזה השאיר את מב הצעיר בחיים, אך לא הרבה יותר. לא היה למשפחתו חשמל, וכדי להגיע למקור מים, היה צריך ללכת כחמישה ק"מ לבאר, רק כדי לשאת על כתפיו הצעירות דליים בחזרה; כשרצו לשחק כדורגל, היו הוא וחבריו משתמשים בזוגות גרביים ככדור; ובפעם הראשונה שנתקל במכונית, היה משוכנע שמדובר ב"מכונת הריגה", ונמלט כל עוד נפשו בו. "זה היה מפחיד, היו הרבה מוקשים", סיפר ב-2014, במהלך כנס בלאס וגאס, "היה ילד שהלך לשירותים והרים מוקש. הוא חשב שזה עט או משהו שכזה, וזה פוצץ לו את הגוף. אני זוכר שהרמנו חלקי גוף כדי שנוכל לאפשר לו קבורה ראויה. זה גורם לך להבין בשלב כל כך מוקדם שהחיים יקרים". כשהיה בן 11, מב ומשפחתו הצטרפו לאביו במילאנו. שם, ראה מכשיר חשמל מלבני שענה לשם טלוויזיה, ולא הצליח להבין כיצד האנשים שבפנים הצליחו להיכנס לקופסא כל כך קטנה. בחלוף שנה נדדה משפחת קפלזגי לסן דייגו ומצאה דירת שלושה חדשים בה הצטופפו זוג הורים ושישה ילדים. האיטלקית שהתאמצו כל כך ללמוד הפכה כמעט חסרת משמעות כעת, כשצריך היה ללמוד שפה חדשה, להתרגל למדינה חדשה, לתרבות חדשה, אוכל חדש וגזענות חדשה.
"כשהגענו לארצות הברית הייתי בן 12", סיפר לאתר Asylum Access. "הייתי ביישן, לא דיברתי אנגלית, היה לי אפרו גדול והתלבשתי כמו אירופאי. חלק מהילדים צחקו עלי ועל אחי ואחיותיי כי היינו אפריקאים. הורי הדגישו את חשיבות הלימודים, ואמרו שעלינו לנצל את ההזדמנויות שלהם לא היו". אחת ההזדמנויות שהציגה את עצמה הגיעה בשיעור חינוך גופני. מב לא ממש התעניין בריצה, אך כשהמורה שלו בישר חגיגית שמי שיצליח לרדת מ-6:15 דקות בריצת 1,600 מטר יקבל ציון 90 בתעודה וחולצה חדשה, קפלזגי החליט להעביר הילוך. הוא חצה את קו הסיום אחרי חמש דקות ו-20 שניות. "אתה תגיע לאולימפיאדה", אמר לו מורו, אז מב הצעיר חזר הביתה, ושאל את אבא שלו מה זה אולימפיאדה.
בכלל, הוריו הדגישו שוב ושוב את המנטרה שחוזרת על עצמה לא פעם אצל מהגרים - בפרט כאלה שמשנים את חייהם ב-180 מעלות: אל תבזבזו את ההזדמנויות שלנו לא היו. המנטרה הזו הוכיחה את עצמה: אביו של קפלזגי ניקה רצפות ונהג במונית כדי לאפשר לכל ילדים השכלה נאותה - השכלה שאפשרה כמעט לכולם עתיד מזהיר. קרש הקפיצה של מב היה אקדמי וספורטיבי בו בזמן: כישרונו המולד כאצן הפך אותו פופולרי יותר, והקנה לו מלגה מלאה לאוניברסיטת UCLA. בעיני רוחו, בוודאי יכול היה לראות באופק את קו הסיום - או, לכל הפחות, את קו הזינוק.
בקולג' זכה קפלזגי בשלל תארים, והפך בשל כדי להתחיל בדבר האמיתי: את מרתון ניו יורק הראשון שלו, ב-2002, סיים במקום התשיעי, עם זמן של 2:12:35 שעות. ב"ניו יורק טיימס" סיפרו שטמפרטורת הגוף שלו היתה כל כך נמוכה בסיום, עד שאביו עיסה את רגליו ואימו אמרה לו: "זה היה המרתון האחרון שלך". קפלזגי לא חלק עליה - גם הוא הודה שזה פשוט לא שווה את זה. אבל משהו משך אותו בחזרה למסלול הארוך, זה שמסתיים רק בחלוף שעתיים ומשהו. לאולימפיאדת אתונה ב-2004 הוא הגיע עם מעט מאוד ציפיות - שלו, של הסביבה, וזה היה לגמרי הגיוני: שליש מהמתייצבים על קו הזינוק (38 רצים) החזיקו בתוצאת שיא טובה משלו. ובכל זאת, האמריקאי בן ה-29 חולל הפתעה גדולה כשחצה שני את קו הסיום בזמן של 2:11:29 שעות, וסידר לארצות הברית מדליה ראשונה במרתון מאז 1976. "זה היה הדובדבן שבקצפת", אמר אחיו פיטסום ל"ניו יורק טיימס". "זה רק הדגיש את ההישגים של המשפחה שלנו. ההורים שלנו כל הזמן אמרו לנו - אם אתם רוצים משהו תעבדו קשה, וזה יוכיח את עצמו".
במהלך המוקדמות לאולימפיאדת 2008, לקראת סוף 2007, חווה קפלזגי כאבים חזקים אך בכל זאת התעקש לסיים את המירוץ, גם כאשר הבין שאין לו שום סיכוי להעפיל לבייג'ינג. הוא חצה שמיני את קו הסיום, ואז גילה שהוא סובל משבר מאמץ. פחות או יותר במקביל, חברו ושותפו לאימונים ריאן שיי מת מהתקף לב. גם זה לא גרם לו להרים ידיים, וב-2009 קבע שיא אישי חדש (2:09:15) והיה לאמריקאי הראשון שמנצח את מרתון ניו יורק היוקרתי מאז 1982. בתחילת 2012 שיפר שוב את שיאו (2:09:08), ובגיל 36, הפך לאמריקאי המבוגר ביותר שמנצח את מירוץ המוקדמות לאולימפיאדה. באולימפיאדת לונדון 2012 עצמה סיפק רגע קסום נוסף, הגם כזה שלא תורגם לכדי מדליה: קפלזגי פתח מצוין והוביל, אך החל לחוש כאבים בצד. היבלות ברגליים כאבו כפי שמעולם לא כאבו. הטמפרטורות בחוץ כבר הגיעו ל-27 מעלות ו-77 אחוזי לחות. שני האמריקאים האחרים מלבדו הרימו ידיים ופרשו, כמו 18 רצים נוספים שלא חצו את קו הסיום. עוד ועוד רצים עקפו אותו, והמחשבה להפסיק כאן ועכשיו חלפו גם בראשו שלו. "חשבתי על פרישה בסביבות הק"מ ה-24", אמר ל-CNN, "אבל אמרתי לעצמי - זו לא הגרסה הטובה ביותר של עצמי. אמרתי לעצמי - אנחנו הולכים לייצג את המדינה שלנו בצורה הטובה ביותר, ולעצור זו לא הצורה הטובה ביותר". אז הוא הגביר קצב, התעלם מחלקי גוף שפשוט זעקו מרוב כאב, ונלחם עד טיפת האנרגיה האחרונה שלו כדי לחצות רביעי את קו הסיום, ולחגוג עם דגל ארצות הברית. לאחר מכן רגליו היו במצב כל כך גרוע, עד שנזקק לכיסא גלגלים שייקח אותו לשדה התעופה ומשם הביתה.
במרתון בוסטון של 2013 לא השתתף, אך כן היה בסביבה כדי לחוות מקרוב את הפצצות שהרעידו את אחד המירוצים החשובים בתבל, ואת אמות הסיפים של ארצות הברית כולה. "בכל יום שעבר אחרי הפצצות רציתי לחזור ולנצח שם, בשביל תושבי בוסטון", אמר ל-USA טודיי, ומה אתם יודעים, זה בדיוק מה שקרה: שבועיים לפני יום הולדתו ה-39 ובדיוק שנה אחרי היום הטראגי ההוא בו נרצחו שלושה אנשים ו-264 אחרים נפצעו, מב קפלזגי הקדים שלל מתחרים מהירים ממנו - כולל אתיופים וקנייתים שכבר ירדו משעתיים ושש דקות - וחצה את קו הסיום עם שיא אישי חדש של 2:08:37, שהפך אותו לאמריקאי הראשון מאז 1983 שזוכה במירוץ החשוב, למנצח המבוגר ביותר במרתון בוסטון מאז שנות השלושים של המאה הקודמת, ולמרתוניסט הראשון בהיסטוריה שזוכה במרתון בוסטון, מרתון ניו יורק ובמדליה אולימפית. "זה לא היה סתם עוד מירוץ", אמר ל"בוסטון גלוב", "זה היה מירוץ של העם במובן מסוים. להיות האמריקאי הראשון שמנצח שם אחרי 31 שנה - אנשים לא מבינים את העוצמה של זה. אני מרגיש מבורך. זו כנראה היתה הפעם הראשונה שרצתי בקצב שלי. בכל מירוץ אחר מישהו יעשה מהלך ואתה תצטרך להיות זה שמגיב, במקום להיות זה שעושה את המהלך".
ארבעה חודשים לאחר מכן זומן לארוחת ערב בבית הלבן, בהשתתפות שלל מנהיגים אפריקאים ואמריקאים. כשראה את קפלזגי, סינן ברק אובמה: "הנה מגיע הבחור המהיר". נשיא ארצות הברית לשעבר ג'ימי קרטר פנה לאלוף הטרי והודה בפניו: "אתה האדם הפופולרי ביותר כאן. אתה הוא זה שכולם רוצים לפגוש" כנראה משום שלרגע לא עמד במקום. בשלהי 2015 נשאל על ידי "וושינגטון פוסט" כמה קילומטרים הספיק לרוץ השנה, והשיב: "בין 6,500 ו-8,000, אבל אני יכול להגיד לכם שרצתי למעלה מ-160 אלף ק"מ מאז 1993. היקף העולם הוא בערך 40 אלף ק"מ, כך שסוף סוף השלמתי ארבעה סיבובים סביב העולם". ואז, באמצע החודש שעבר, התייצב למוקדמות אולימפיאדת ריו 2016, בלי ציפיות גבוהות. "אם אצליח, מצוין. אם לא, המירוץ הזה לא יגדיר את הקריירה שלי", אמר למגזין Runners World. "זה נחמד לדעת שאני הולך להתחרות ואין לי מה להפסיד. אם אקבל עוד הזדמנות לייצג את המדינה שלי זה יהיה נהדר, אבל המסע עצמו היה מדהים". מאמנו בן ה-77 בוב לארסן, שעבד עימו עוד מימיו ב-UCLA, הוסיף: "אתה צריך לצבוט את עצמך ולתהות - איך זה הגיוני? אנחנו נהנים מכל רגע. אני כל הזמן אומר לאנשים שאני מבוגר מדי בשביל לאמן והוא מבוגר מדי בשביל לרוץ, אבל איכשהו אנחנו ממשיכים הלאה".
צפו בקפלזגי מנצח את מרתון בוסטון ב-2014
זה לא היה פשוט, בגלל ששום דבר בחייו של מב קפלזגי לא היה פשוט. "ב-21 הקילומטרים הראשונים היו לי התכווצויות בצד שמאל, קצת מתחת לצלעות", אמר ל-Runners World. "אמרתי לעצמי - פשוט תשיג את הקריטריון, פשוט תשיג את הקריטריון. ההקלה הגיעה בערך בקילומטר ה-23. אני בן 40, אז אולי לוקח לי קצת זמן להיכנס לעניינים". אבל מרגע שהפסיק להרגיש כאילו הוא עומד להקיא ונכנס לעניינים, לא היה לרוב המשתתפים שום סיכוי: קפלזגי חצה את קו הסיום בזמן של 2:12:20 שעות - שני רק למנצח גיילן רופ - ובידו השמאלית דגל ארצות הברית. בגיל 40 ו-284 ימים, הוא עשה זאת. התמיכה מהסביבה הקרובה לא היתה יכולה להיות אמיתית ומרגשת יותר - פרט לחברים ומשפחה ומעריצים, ענף שלם התגייס כדי להחמיא לספורטאי נדיר שהוא איכותי ופופולרי כמעט במידה שווה. "הוא אתלט ענק, אבל זה מחוויר בהשוואה לאדם שהוא", אמרה אלופת הנשים, איימי קרייג.
אז לא, מג קפלזגי ככל הנראה לא יסיים את הקריירה שלו עם מדליה אולימפית נוספת בקיץ הקרוב, אך בין אם יחצה ראשון או אחרון את קו הסיום בריו, זה לא משנה כלל; הניצחון, עבורו, טמון בעצם ההתייצבות על קו הזינוק.
"לא משנה בכמה מרתונים אשתתף, אפילו כשאני יודע שאני מוכן, תמיד יש קצת אי-נוחות בראשי כשאני מתחיל", כתב ל"פליירז טריביון". "יש מין בועה כזאת של ספק בתוכי שבדרך כלל מופיעה במהלך נסיעת האוטובוס לקו הזינוק, ששואלת - למה אני עושה את זה? אני יודע שזה יהיה כואב. לא משנה כמה אתה מתאמן, תמיד תגיע נקודה במירוץ בה אתה לא רוצה יותר לרוץ. כן, אתה יכול להרגיש היי טבעי מהאנדורפינים, אבל אנדורפינים לא יעזרו לך כשאתה נתקל בקיר בק"מ ה-27, או, אם אתה בר מזל, ה-32. וכל אדם שרץ מרתון נתקל בקיר הזה בנקודה מסוימת. זו הנקודה במירוץ בה המוח שלך צריך לקחת פיקוד כשהגוף כושל. בנקודה הזו אתה צריך להסתכל פנימה, אבל גם לחשוב על האנשים שמסביב לך, שמריעים לך. זו הנקודה בה אתה הכי אסיר תודה להיות חלק מהקהילה המדהימה הזו. סיימתי המון מירוצים וחשבתי לעצמי - אני לא רץ יותר. ובכן, הנה אני. אני חושב שכאצן, אתה בדרך כלל מרגיש טוב כמו המירוץ האחרון שלך. העניין הוא שלרוץ מירוץ מוצלח מרגיש כל כך טוב, עד שזה מכפר על האכזבה של מירוץ רע.
