"ההשתתפות ב'וייפאאוט' הייתה חלק מההישרדות שלי. החלטתי בזמנו לעבור מהג'ודו להיאבקות, לקחתי את הסיכון הזה והבנתי שכדי שזה יקרה, אני חייבת להתאמן בחו"ל. בדיוק התחלתי את מחנה האימונים באוקראינה. הבנתי שנפתחה בפני הזדמנות והתוכנית הציעה פרס כספי. ניסיתי כמה שיותר להוריד עומס מההורים שלי ולהשקיע כמה שאפשר בהכנה בהמשך כי הכול היה על חשבוני בשנתיים הראשונות בהיאבקות. ההורים עבדו אז בשתי עבודות כדי לממן את החלום שלי, ועכשיו זו גאווה גדולה עבורי לתת בחזרה למשפחה למרות שהייתה תקופה שהפסדתי והפסדתי. הם לא התייאשו, ועכשיו הם קוצרים יחד איתי את הפירות".
את הדברים האלה אומרת אילנה קרטיש, שבדיוק לפני שבוע הוכתרה בפעם הרביעית ברציפות כסגנית אלופת אירופה בהיאבקות. שמה של קרטיש אמנם זר לרוב חובבי הספורט, אבל משנה לשנה המדליות שלה בזירה האירופית מסייעות לה להתרחק יותר ויותר מהאלמוניות, ועל הדרך מהקשיים שליוו אותה בתחילת הקריירה שלה. במסגרת אותם קשיים היא יצאה ב-2011 להשתתף בתוכנית הטלוויזיה "וייפאאוט" שחילקה פרס כספי. זה עזר לה לעמוד על הרגליים ולהתקדם, וכיום בגיל 25 קרטיש חולמת להופיע בפעם הראשונה בקריירה במשחקים האולימפיים בריו, ועם הרקורד המרשים שלה והשליטה האבסולוטית שלה בענף, הסיכויים שזה לא יקרה נמוכים מאוד.
"אני חושבת שבזכות התקשורת החל להיות יותר עניין סביבי וזה התפתח מאוד בשנה האחרונה", היא אומרת בראיון לוואלה! ספורט כשאני מברר איתה כמה אנשים ברחוב לדעתה באמת יודעים מי זו אילנה קרטיש. "אני חושבת שאני מוכרת יותר ממה שהייתי לפני שנה, בעיקר מבחינת הפרסום וקהל המעריצים שמלווה אותי. אני מקבלת תגובות מדהימות. הרבה יותר מתחילים להכיר את ענף ההיאבקות ואותי, וזו הרגשה מצוינת".
בלטביה היא תפסה את המקום בפודיום אחרי שלושה ניצחונות די קלילים, אבל לצערה הרב, בדיוק כמו בשלוש השנים הקודמות לכך, היא הפסידה בקרב על מדליית הזהב. הפעם זה נגמר ב-0:9 חד צדדי לזכותה של מריה ממאשוק הבלארוסית שלא נתנה לישראלית צ'אנס לקרב צמוד יותר. "זה כבוד גדול להמשיך ולשמור על הרצף ועל המדליה. ברור שרציתי לקחת את הזהב, אבל אני לוקחת את זה לכיוון טוב כי זה משאיר אותי עדיין רעבה לזהב וזה מכוון אותי גבוה לקראת המאבקים על הקריטריון בהמשך. אני לא חושבת שיש לי מחסום פסיכולוגי לזכות בזהב ולא רואה בזה כמשהו בעייתי, אלא חלק מהדרך. זה הגיוני וצריך ללמוד את הלקחים מהקרב שהיה לי בגמר".
מיד כשקרטיש סיימה את קרב הגמר, היא לקחה את הטלפון הנייד שלה והתחברה לעולם החיצון לכמה דקות עד ההתייצבות על הפודיום. "קיבלתי בערך מיליון הודעות שפוצצו לי את המכשיר", היא משחזרת. "אבל אמרתי לעצמי שאני אשאיר את זה לאחר כך. כשחזרתי למלון כבר היה ברור לי שאני צריכה לחזור לכולם. אז דיברתי כמובן עם המשפחה, עם אבא ואמא שהאמינו בי לכל אורך הדרך. אחרי זה דיברתי עם החברים, חלקם מתקופת בית הספר ואחרים מהצבא. אפילו חברים מוייפאאוט צלצלו".
על מה שקרה לה בגמר היא אומרת: "היריבה שהתחריתי מולה מתחרה בדרך כלל ב-63 ק"ג. יש לה סגנון טכני שאני פחות מסתדרת איתו. היא מכירה אותי ממש טוב, התאמנו לפני באקו. היא באה מוכנה אליי וחסמה אותי, פשוט לא נתנה לי להתקרב אליה. יש לה כניסות ממש טובות לרגליים. אני פשוט צריכה ללמוד מהטעויות שעשיתי".
לקרטיש יהיו שלוש הזדמנויות לזכות בכרטיס לריו, כשהראשונה שבהן תגיע בעוד כחודש כאשר היא תתחרה בסרביה בתחרות המיון האירופית, וכדי להשיג את הכרטיס ולהפוך לחברה במשלחת הישראלית, היא תצטרך להגיע שוב לגמר. "התחרות הזו הולכת להיות כמו אליפות אירופה, בערך אותן מתחרות. אלה היריבות שאני כבר מכירה ברמה העולמית והאירופית, ואני יודעת איך צריך להיערך אליהן".
ואם באירופה היא שולטת ביד רמה, הרי שבאולימפיאדה יחכו לקרטיש יריבות גם מיפן ומסין. "אני יודעת שאני בטופ העולמי. דווקא במשקל שלי, 69 ק"ג, רוב המובילות בעולם אלו האירופאיות. יש גם יפנית וסינית שהן בעלות סגנון אחר, אבל דווקא האירופאיות שולטות. אני מכוונת לעבוד הכי קשה שאפשר. אחרי אליפות העולם התחלתי לעבוד עם מאמן אוקראיני חדש, ואסיל פדרישן, ואנחנו עובדים הרבה על הסגנון האסייתי ומכוונים בעצם לכל סגנון אפשרי".
את השיחה עם קרטיש אנחנו עושים בהפסקה בין אימון לאימון בזמן שהיא שוהה במרכז האולימפי בקייב. שלושה אימונים ביום, כל יום, מכינים אותה לרגע האמת בעוד כחמישה חודשים בריו. "אין זמן למנוחות. מבחינתי אין בכלל סרט שאני לא אהיה בריו. בראש שלי יש את הגישה שאיתה אני צריכה להגיע ואת איך שאני הולכת לעשות את זה. אני יודעת שאני אעשה את זה. לא חושבת בכלל על אפשרות שלא אהיה באולימפיאדה", היא אומרת בנחישות.
אלא שבניגוד לחנה קנייזבה-מיננקו או לשגיא מוקי וירדן ג'רבי, השם של קרטיש לא עלה עד היום כמועמדת למדליה אולימפית. קרטיש מבהירה: "אני לא צריכה שתשמעו את השם שלי. אני יודעת מבפנים מה אני רוצה ואיך אני אשיג את זה. ברור שאני מאמינה שאני אביא את המדליה האולימפית הראשונה בהיאבקות".
אם זה כמובן יקרה, ענף ההיאבקות מן הסתם יזכה לדחיפה אדירה, כפי שקרה בשנים קודמות לג'ודו ולשייט שהפכו לענפים מועדפים ופופולאריים. "זה מרגיש באמת שאני סוחבת את הענף לבדי על הכתפיים. יש לצידי צוות מדהים בוינגייט, ביחידה לספורט הישגי ובוועד האולימפי ואלקטרה שעוזרים לי מאוד לעשות את זה", היא אומרת. "אבל פרט אליי יש גם היאבקות בנים. בתקופה האחרונה פגשתי בנות צעירות שרוצות להיות מתאבקות. ניסיתי להחדיר בהן את המוטיבציה ולהסביר להם שלמרות שאין תנאים בארץ, הכול אפשרי. הג'ודו ממש התפתח בשנים האחרונות, אבל זה הכול עניין של פופולאריות וזה שאין מספיק פרסום והכרה בענף. אני משתדלת מהצד שלי יחד עם התוצאות שהשגתי לגרום להכרה בענף, אבל זה עדיין לא מספיק. אני מקווה שעם השנים זה יגדל יותר".