בווידאו: חלק מביצועיו של קירן ביהן באליפות אירופה 2015
לאורך השנים למדו גם הסובבים אותו לא להגיד לו שאין משהו שהוא לא מסוגל לעשות. לאורך השנים, כמעט כמו בקסם, בכל פעם שמישהו אמר לקירן ביהן שדרך כלשהי חסומה, ובשום אופן אי אפשר לצעוד בה, הוא התעקש ללכת בה בכל זאת, התעקש לסמוך על עצמו שימצא פתרון. על כן, גם כשנכשל, כביכול, באולימפיאדת לונדון 2012, הוא לא איבד תקווה. "כבר עברתי דברים הרבה יותר גרועים, ואני לוחם", אמר ל-thejournal האירי, "אני הולך לחזור, ולהיות אפילו טוב יותר. צריך רק לחשוב שלפני כמה שנים אמרו לי שיש לי נזק מוחי ושלעולם לא אצא מכסא הגלגלים".
כן, קירן ביהן עבר המון, המון תלאות עד שהגיע ללונדון 2012. וכעת לאיש שהתגבר על משוכות כמעט בלתי אפשריות יש משימה אחת נוספת, אולי משימת אחת אחרונה - העפלה לריו 2016, שתוכיח פעם נוספת לכל מי שעדיין זקוק להוכחה שני דברים עיקריים: מדובר בספורטאי גדול, ובאדם גדול עוד יותר.
הוא נולד ב-1989 בלונדון לאב בנאי ואם שסייעה לו, וכילד קטן שיחק כדורגל בקריסטל פאלאס, לפני שגילה בגיל שמונה את עולם ההתעמלות והתאהב. אלא שכמעט בכל פעם שלקירן ביהן קרה משהו טוב, מיד קרה לו משהו הרבה פחות טוב: בגיל עשר מצאו הרופאים גידול בגודל כדור גולף ברגלו השמאלית, שתחילה הוגדר כסרטני ולאחר מכן כשפיר. במהלך הליך ההסרה הותירו הרופאים על גופו של הילד חוסם עורקים לתקופה ארוכה מדי, מה שגרם לנזק עצבי ברגלו השמאלית ובעיקר, לכך שכל דבר שאפילו שפשף את רגלו גרם לו לצרוח מכאב. בימים ההם היו המון צרחות של כאב, והמון רופאים שהחלו להכין אותו לחיים ללא יכולת ללכת.
"הרופאים אמרו לי - לעולם לא תוכל לחזור ללכת, והייתי צריך להיפגש עם פסיכיאטר שאמר לי שעלי לקבל את הרע ביותר", אמר ל"טלגרף" הבריטי. "זה רק הכניס בי מוטיבציה. רציתי להוכיח להם שהם טועים. הם אמרו שזה נגמר, אבל אני לא קיבלתי את זה". את 15 החודשים הבאים בילה בכסא גלגלים, ובעוד משפחתו תמכה כמובן, בבית הספר הסיפור היה אחר לגמרי. "הילדים אמרו - הו, תראו את הנכה", נזכר בפני "ניו יורק טיימס". "זה היה קשה עבורי כי כבר עסקתי בהתעמלות והייתי נמוך והשתתפתי בספורט של ילדות. אז לעתים ישבתי ליד חלון המטבח וראיתי את כל הילדים רצים בפארק ומשחקים כדורגל, ונהייתי די אמוציונלי. כל מה שרציתי זה להיות שוב ילד רגיל". כוח רצון בלתי רגיל בשילוב פיזיותרפיה אפשרו לקירן ביהן לחזור ללכת, כנגד כל דעות הרופאים. היה זה הנס הרפואי הראשון ולא האחרון בחייו - או אפילו בילדותו.
הטראומה השנייה הגיעה בגיל 12, כשמונה חודשים לאחר ששב לעולם ההתעמלות. התאונה המוזרה התרחשה במהלך אחד האימונים, כשנפל והטיח את ראשו במוט מתח מברזל, ופגע קשות באחת מתעלות מערכת שיווי המשקל שבגופו. התוצאה המיידית היתה נזק מוחי, וכמעט כל תזוזה גרמה לביהן להתעלף, לא פחות. אימו ברני העריכה שהתעלף מאות, אולי אלפי פעמים, ופשוט לא הצליח לסובב את ראשו, לאכול לבד, למצמץ או ללכת בלי ליפול ולהתעלף. ושוב הילד האירי נאלץ להכיר מקרוב את כיסא הגלגלים ממנו שמח כל כך להיפרד קודם לכן, ושוב הרופאים ניבאו לו סיכויים אפסיים להחלים. אימו סיפרה ל"טלגרף" שעדיין יש לה סיוטים מהפעם ההיא שקירן ניסה לעשות בבית החולים את הצעדים הראשונים שלו מאז התאונה: "הוא לא הצליח לצעוד בקו ישר. קדימה קירן, אתה יכול לעשות את זה! צעקנו והילדים במחלקה הריעו, אבל זה היה מחריד להסתכל על זה, כאילו הוא היה שיכור. זה שבר את ליבנו. אבל לא יכולנו שקירן ייראה את זה, אז המשכנו להגיד לו שהוא יהיה בסדר. ואז הייתי יוצאת מהחדר, ומייבבת בבכי".
מקץ חודשיים בבית החולים שבחלק מהם היה קשור פיזית למיטה - אימו התפטרה מעבודתה כמדריכת אירובי, והחליטה לשחררו עצמאית ולקחת אותו איתה הביתה. "הוא כל הזמן אומר לרופאים - אני יכול ללכת, תגידי להם, אמא, אני יכול ללכת", אמרה ל"ניו יורק טיימס". "ליבי נשבר. הייתי הולכת לחניון ובוכה את נשמתי, ואז חוזרת פנימה ואומרת לו - כן, קירן, אתה מסוגל לעשות את זה. אנחנו מסוגלים לעשות את זה. אני מאמינה בך, בני". בין אם האמינה באמת ובתמים שהם מסוגלים לעבור את זה יחדיו או שרק אמרה לבנה את מה שרצה לשמוע, אימו של קירן ביהן צדקה. הילד בן ה-12 בילה שעות בניסיון להחיות את הקואורדינציה בין ידיו ועיניו, בילה שעות בפיזיותרפיה, ולאחר שהחמיץ שנה של בית ספר, שב אליו מחוץ לכסא גלגלים, אך עם מקל הליכה. הילדים שוב לגלגו והתגרו בו, וכמו מעין מכונה משומנת, הוא הפך את כל הרע שנזרק עליו כדלק שהניע אותו קדימה, בחזרה לנורמליות, ולאחר מכן גם להרבה מעבר לזה.
אחרי שלוש שנים בהן פעל בפרפקציוניזם שלא תמיד מאפיין נערים צעירים, קירן ביהן, הילד שהתגבר על נזק מוחי, ששמע בשני מקרים שונים תוך שנתיים שאין לו ממש סיכוי לחזור ללכת, לא רק חזר ללכת כי אם גם חזר לעצמו, ולאולמות ההתעמלות. ב-2005 הפך למתעמל הצעיר ביותר שזוכה בתחרות British Floor Championships, ולאחר מכן הוסיף תארים בינלאומיים לנערים בצרפת, שבדיה, פינלנד, נורבגיה, יוון וקנדה, לפני שזכה במדליית זהב ב-2007 באליפות בריטניה לנערים עד גיל 18. ולכל אורך הדרך נערמו עוד ועוד פציעות - אולי נורמליות כשמדובר במתעמלים (שבר ביד, נקע בפרק כף היד, קרע ברצועת הברך), ובכל זאת, בשלב מסוים, כשהגיע ככל הנראה פעם אחת יותר מדי לבית החולים שהכיר כל כך טוב, תהו חלק מהרופאים האם הוא עובר התעללות בבית, ושקלו להוציא עובד סוציאלי שיבדוק את הנושא.
מיותר לציין שגם זה לא גרם לביהן להרים ידיים ולפרוש, והוא המשיך לבסס את עצמו כאחד המתעמלים הצעירים הטובים ביותר בבריטניה. ואז, ב-2010, שישה שבועות לפני שאמור היה להשתתף באליפות אירופה הראשונה שלו לבוגרים, קרע פעם נוספת רצועה בברך, ובמקביל קרע גם את רצועת החשק שלו, את הרצועה הנפשית שגרמה לו לחזור שוב ושוב. "הוא חזר מהמון מהמורות, אבל זו היתה הקשה ביותר עבורו", אמר ל"ניו יורק טיימס" סיימון גייל, אחד ממאמניו. "הוא פשוט לא הצליח להתמודד עם זה. לא אגיד שהוא היה אובדני, אבל אני פשוט שמח שהיתה לו חברה ששמרה עליו בלילות". ביהן עצמו הודה: "זה היה ייאוש אמיתי, אבל עברתי כבר דברים חמורים הרבה יותר וידעתי שלא משנה מה יקרה, תמיד אחזור".
וזה בדיוק מה שקרה. לא רק שביהן חזר, הוא חזר ונראה טוב מתמיד, בדרך לשנה הטובה ביותר שלו עד אז: 2011 היתה בגדר שנת פריצה, במהלכה השתתף באליפות אירופה בברלין, באליפות העולם בטוקיו, וזכה במדליות זהב, כסף וארד בסבב גביע העולם. ומעבר לליטוף לאגו ולהישגים עצמם, היו למדליות הללו גם משמעות פרקטית. "הייתי חייב לזכות במדליה או להגיע לגמר ולקבל פרס כספי. הפרס הכספי הזה מימן לי את האימונים ואת הנסיעות לתחרות הבאה", אמר ל-thejournal. כן, את כל זה, קירן ביהן עשה ללא כל תמיכה מהתאחדות ההתעמלות האירית (בשלב מסוים החליט שברצונו לייצג את אירלנד ולא את אנגליה, בה נולד), וללא אף ספונסר. מלבד הכספים ממדליות וגמרים, כדי לממן את נסיעותיו לתחרויות בחו"ל ואימוניו, היו צריכים משפחתו וחבריו לארגן ימי התרמה, במהלכם מכרו עוגות וממתקים ורחצו מכוניות. לעתים התפלח המתעמל הצעיר ברכבות, כי לא היה לו את הליש"טים הבודדים לשלם על כרטיס. בימים אחרים עבד באתר הבנייה של אביו, או ניקה בבקרים את חדר הכושר בו היה מתאמן אחר הצהריים. בדלפק הקבלה של אותו חדר כושר הוצבה צנצנת ועליה הכיתוב "תתמכו בקירן".
"זה היה מאוד קשה, המשפחה שלי שמה בצד כל פני שהיה לה בשבילי", אמר ל"אייריש אינדיפנדנט". אבל היה שם יותר מזה: העובדה כי לא היה לו שום כסף מיותר גרמה לו להתאמן בתנאים מינימליים, והתנאים המינימליים גרמו לכך שהגיע לתקרת זכוכית מסוימת, גרמו לכך שהיה בנחיתות בהשוואה למתעמלים בינלאומיים. ביצה ותרנגולת. "היה עלי הרבה לחץ, לא רק לצאת ולהתחרות ולהיות ספורטאי נורמלי אלא גם לדעת שאם לא אשיג תוצאות טובות, לא אוכל להרשות לעצמי להתאמן", אמר ל-thejournal. "הייתי צריך לעשות רוטינות שידעתי שאוכל להשלים באופן מושלם... לא הייתי יכול להגיד - אני יכול לעשות את זה או את זה, כי לא יכולתי לקחת את הסיכון". כש-2011 הגיעה לסיומה התברר כי הוא ומשפחתו הוציאו מכיסם לא פחות מ-12 אלף ליש"ט כדי לממן את הנסיעות לתחרויות בחו"ל והאימונים. הוריו סיפרו שלא יצאו לחופש כבר עשר שנים, אבל הכל יהיה שווה את זה אם בנם יגשים חלום ויעפיל לאולימפיאדה הראשונה בחייו.
והוא העפיל, כמובן שהעפיל, כי בחיים של קירן ביהן, אין כל משמעות לחלומות שלא מתגשמים.
עד השעות האחרונות הוא כלל לא היה בטוח שעשה מספיק כדי להעפיל ללונדון 2012. לכשקיבל את הבשורה שעשה מספיק במוקדמות, לא ידע את נפשו מרוב אושר. "אין לי מילים", אמר לתקשורת האירית. "זה סוריאליסטי, אני לא יודע מאיפה להתחיל... קפצתי בחדר ולא הפסקתי לבכות. זה החומר ממנו עשויים חלומות, כל מה שעבדתי עבורו השתלם. הרופאים אמרו לי, תפסיק לחשוב על החלומות המשוגעים שלך כי לא תצליח ללכת ותהיה חייב לקבל את זה שזה נגמר. אבל אני המשכתי להגיד - לא, לא, לא, כך לא תיראה שארית החיים שלי. ועכשיו תסתכלו עלי, ספורטאי אולימפי. הם אמרו שזה בלתי אפשרי, אבל עשיתי את זה". והוא לא סתם עשה את זה: ביהן הפך למתעמל האירי השני בהיסטוריה שמעפיל לאולימפיאדה, והראשון שעושה זאת בזכות, ולא תודות לכרטיס חופשי (כפי שבארי מקדנולנד קיבל ב-1996). בזכות הישגיו, קיבל סוף סוף מימון של 20 אלף ליש"ט - סכום אותו הגדיר כ"משנה חיים", ומשפחתו זכתה לנשום לרווחה. "זה קירן", אמרה אימו ל"טלגרף", "לכל אורך הדרך הוא זה שהחזיק בנחישות, באמונה ובלב. הוא סחף את כולנו כמו גל. הוא הדריך אותנו לאורך הדרך. אנחנו האמנו מדי יום כי הוא האמין, הוא אמר לנו שהכל יהיה בסדר".
לפני האולימפיאדה עצמה לא הכל היה בסדר: פציעה בשרירי הכתף מנעה ממנו להתאמן כרגיל ימים ספורים לפני לונדון 2012, וככל הנראה גם הקשתה עליו לתפקד כשהרגע הגדול בחייו סוף סוף הגיע. זה נגמר במקום ה-53 הכולל בתחום הקרקע, אך ביהן לא נשמע ממש מאוכזב. "זה לא הלך לפי התכנית", אמר ל-RTE. "היום היה אחד הימים המוזרים בחיי. התעוררתי וכל הרגשות שהרגשתי כל חיי השפיעו עלי היום. בכל זאת יצאתי עם חיוך ועשיתי את הטוב ביותר שלי. זה נס שהגעתי לפה. לעולם לא חשבתי שאגיע לכאן, חשבתי שאהיה בכיסא גלגלים".
ההמשך היה עוד מאותו הדבר: ביהן נאלץ לעבור ניתוח בברכו שהשביתו ממספר חודשים לפני ששב להתחרות, כמובן, ושב להציב לעצמו מטרות. על אף התמיכה לה זכה מראשי הספורט האירי, הוא עדיין סובסד הרבה פחות ממקביליו במדינות אחרות באירופה, בפרט באנגליה. ובכל זאת, אף שקינא ביריביו שלא היו צריכים להחזיק בעבודה נוספת (נניח, אימון) כדי לפרנס את עצמם, ביהן לא התחרט על ההחלטה לייצג דווקא את אירלנד. "כמובן שזה היה אידיאלי להתאמן כמו כל השאר אבל גם ליהנות משירותים בריאותיים ולזכות לזמן התאוששות כמו כל השאר", אמר ל-thejournal. "זה לא המצב שלי. אני מתאמן, הולך לעבודה ומשלם את החשבונות. תמיד רציתי לייצג את אירלנד ואני גאה מאוד להיות אירי".
מלבד הסבסוד הנמוך, לביהן היו עוד בעיות לפני אליפות אירופה של 2015 שהתקרבה בצעדי ענק. יממה לפני שהמריא לבאקו, חבורה של שבעה גברים ניסתה לשדוד אותו ואת חברו מחוץ לביתו בלונדון, מבלי לדעת שאולי עדיף שלא להתעסק עם הבחור הבלתי שביר הזה. כן, המתעמל האולימפי שבר את אפו ונזקק לתפרים בפיו, אך עוד קודם לכן הוא רדף אחרי שבעת השודדים עד שנעצרו על ידי השוטרים, ומיותר לציין שהוא וחברו לא איבדו ולו פני. "חבר שלי כריס בדיוק סיים ניתוח בברך וחזרנו הביתה", נזכר בפני thejournal. "כמובן שהייתי צריך להגן עליו, כי הוא היה עם גבס וקביים. אני ספגתי את רוב המכות, אבל רדפתי אחריהם לסמטה. כשאתה עם חבר צולע, התגובה הראשונה שלך היא לוודא שהוא יהיה בסדר".
מתברר כי זו היתה הכנה לא רעה לאליפות אירופה, בה סיים ביהן רביעי מתוך תשעה בתחום הקרקע, רחוק 0.014 נקודות ממדליית ארד היסטורית, ושוב מעט מבולבל בנוגע למה שהוא אמור להרגיש: חמוץ או מתוק. "כמובן שמקום רביעי זה אחד המקומות הכי מייסרים להיות בהם", אמר ל"אייריש טיימס", "אבל אני מאוד שמח. כמובן שמדליה היתה בונוס ענק, אבל לסיים רביעי באליפות אירופה הראשונה שלי זה מאוד מיוחד. כל היריבים היו מדליסטים או הגיעו לגמר באליפות אירופה, וזהו הישג ענק עבורי". ההישג הענק שעומד בפניו כעת הוא קודם העפלה לריו 2016 (המוקדמות יערכו ב-16-17 באפריל), ולאחר מכן - ובכן, מי יודע. "אני מרגיש שיש לי דברים לא גמורים, כך שהעפלה לריו תהיה כמו גאולה", אמר ל-thejournal. "למדתי כל כך הרבה על איך לשמור על הגוף שלי בהכנה ללונדון. אני מרגיש שאני ספורטאי טוב יותר כעת, ומקווה שאוכל לעשות את זה".
אם ההיסטוריה לימדה אותנו משהו, זה שאסור להמר נגד קירן ביהן. הוא יכול להיפצע, להישדד, לשמוע שאין לו כל סיכוי להמשיך ללכת, ובכל זאת, בסופו של דבר, הוא יופיע על מזרן ההתעמלות, מוכן לבצע את אחד מתרגיליו. אם הוא לא היה מוכן, הוא לא היה קירן ביהן. "אני חושב שזה בדם שלי", אמר ב-2012. "זה מה שנולדתי לעשות".
