תחנה ראשונה בגיל 6 עם מצופים בבית לברון
בגיל שנתיים עליתי עם אמא שלי מברית המועצות לישראל. התמקמנו באשדוד ומי שגדל באשדוד, בדרך כלל, מכיר היטב את הים. מטבע הדברים אמא חששה, כמו כל הורה, מהים ולכן שלחה אותי ללמוד שחייה. אני זוכר שכבר בגיל 6 זרקו אותי לבריכה בבית לברון באשדוד. עם מצופים על הידיים אהבתי מאוד את המים. החיבור היה מאוד מהיר. פעמיים בשבוע למדתי לשחות. זו היתה למעשה תחילת הדרך.
תחנה שנייה הפרידה מהג'ודו
השחייה לא היתה הספורט היחיד בו עסקתי בילדות. במקביל, התאמנתי בכדורסל ובג'ודו והייתי טוב. לא יודע לאן הייתי מגיע בג'ודו, אלמלא פציעה בגיל 10 בתחרות. מרפק שקיבלתי פתח לי את הראש ונזקקתי למספר תפרים. בו במקום אמא החליטה שהיא לא רוצה אותי בספורט מהסוג הזה. היא אמרה לי באותו יום, שמכאן אני ממשיך רק בשחייה. בדיעבד זה היה מרפק ששינה לי את החיים.
תחנה שלישית המעבר לוינגייט
כשהייתי בן 11 זכיתי באליפות ישראל בשחייה לגילאים שלי, אבל את ההכרה הראשונה שאני יכול להגיע למקומות גבוהים קיבלתי בגיל 14 כשעברתי לאקדמייה בוינגייט. רחוק מהבית החם באשדוד, חייתי בתנאי פנימייה. למדתי בבית הספר חוף השרון בשפיים ביחד עם עוד ספורטאים שחיו בוינגייט. לא היה פשוט לעזוב את הבית. היו הרבה געגועים לאמא. אני בן יחיד לאמא והיא נשארה לבד, כי אבא שלי בכלל לא עלה איתנו לארץ. כל סוף שבוע הייתי חוזר הביתה לאשדוד באוטובוס. היו איתי עוד כמה חבר'ה מאשדוד בכמה ענפים שחיו בוינגייט. זה היה תחילת התהליך שהביא אותי בסופו של דבר למקום בו אני נמצא היום.
עד שעברתי לוינגייט היה לי קשה מאוד עם אימוני הבוקר. המאמן באשדוד היה צריך להתקשר אלי כל בוקר ב-6 לברר היכן אני. לא הייתי בא הרבה אבל בוינגייט מחוץ לבית כבר לא היתה ברירה. בחמש בבוקר כבר הייתי קם לאימון ראשון לפני בית הספר. אתה עושה את זה אוטומט. יש לך שותף לחדר, יש עוד ספורטאים שקמים איתך מוקדם.
תחנה רביעית משחקי הים התיכון ושיחות הנפש עם חליקה
התחרות המשמעותית הראשונה שלאחריה הבנתי שאני הולך למקום בינלאומי היתה בלרנקה שבקפריסין. אלה היו משחקי הים התיכון. הייתי בן 15 וזכיתי בתחרות ב-100 גב. במשחקי הים התיכון משתתפות 15 מדינות כולל ספרד, יוון ופורטוגל ושם קיבלתי בפעם הראשונה את ההבנה שאני יכול לקחת מדליות זהב גם בתחרויות בינלאומיות. עשיתי גם שיא תחרות באותו משחה ונאמר לי שלא הרבה ישראלים עשו בתחרות הזו שיאים, אז הבנתי שאני נמצא בתוך חבורה מאוד אקסקלוסיבית. התחלתי להפנים שהייעוד בחיים שלי זה השחייה. מי שעזר לי בהמשך הוא מיקי חליקה. לי זו היתה תחילת הדרך, אבל עבורו זה כבר היה לפני הסוף. אני תמיד אומר שלא באמת היה לי מודל לחיקוי, אבל מיקי השפיע עלי לא מעט עם השיחות הארוכות בינינו בוינגייט.
תחנה חמישית פציעה בכדורסל ומדלייה באליפות אירופה לנוער
משחקי הים התיכון בגיל 15 היו הכיוון, אבל בגיל 18 כשזכיתי באליפות אירופה לנוער עם 100 מטר גב, הבנתי שאני הולך למקום שממנו כבר אין דרך חזרה. האליפות נערכה בהלסינקי בשנת 2010. לפניי רק איתן אורבך היה אלוף אירופה לנוער. אני זוכר היטב את הפודיום ואת התקווה. זו היתה פעם ראשונה באירופה שממש שמעתי והרגשתי מה זה לייצג את המדינה. במקום השלישי באותו משחה היה דוד גמבורג וזה היה מאוד מרגש ועוצמתי ששני שחיינים ישראלים נמצאים על הפודיום באותו המשחה.
המדלייה הזו באליפות אירופה לנוער היוותה סיום מאושר לשנה מאוד קשה שעברתי לפניה. באחת הפעמים שהייתי בביקור באשדוד הלכתי לשחק עם חברים כדורסל ונפצעתי בצורה מאוד לא סימפטית. קרעתי את רצועות הקרסול ולא שחיתי שלושה חודשים. עד היום יש לי בצקת ברגל כתוצאה מהפציעה הזו. מאז לא חזרתי לשחק כדורסל.
תחנה שישית מדליות ראשונות באליפות אירופה לבוגרים
המדליות הראשונות בבוגרים הגיעו ב-2012. זו היתה אליפות אירופה שנערכה בדברצן הונגריה ושם לקחתי בפעם הראשונה שתי מדליות בבוגרים. זו היתה התחרות הכי טובה של נבחרת ישראל. היינו המון שחיינים וחזרנו עם חמש מדליות. יונתן קופלב, גיא ברנע ועמית עברי גם חזרו עם מדליות מהאליפות הזו.
תחנה שביעית האולימפיאדה בלונדון ושיאי ישראל אחריה
עם כל הכבוד לכל האליפויות והמדליות, האולימפיאדה בלונדון היתה כמובן השיא עד היום. לא ידעתי למה לצפות לפני שטסנו. זו הייתה החוויה הכי גדולה. אני לא אשכח את חדר האוכל שם עם עשרת אלפי ספורטאים. היינו יושבים לאכול עם כדורסלנים מכל העולם, עם האתלטים הכי טובים. הגעתי לגמר בלונדון וסיימתי במקום השביעי וזה ההישג הכי טוב של שחיין עד היום. הייתי רחוק ארבע שניות ממדלייה ב-200 גב. הפער הזה קטן עם השנים. שיפרתי את השיא שלי בשניה וחצי מאז לונדון אבל בעולם אני עדיין ממוקם שביעי במשחה הזה. זאת אומרת שהפער הצטמצם, אבל אני עדיין שביעי כמו בגמר בלונדון.
בשיא ישראל אני מחזיק מהאליפות שהיתה בארץ בוינגייט לפני שנה. אגב את השיא שלי ב-100 קבעתי באליפות העולם בקאזאן שנערכה במגרש כדורגל. הביאו בריכה ענקית לאיצטדיון הכדורגל ושם התקיימה התחרות. זה היה מגניב לשחות כך באליפות עולם. היו המון אנשים ביציעים.
בריו מעולם לא שחיתי, אבל התחריתי בברזיל בסאו פאולו. ברזיל זה כדורגל והחיבור שלי לכדורגל הוא דרך יעקב שחר ומכבי חיפה. שחר הוא הספונסר שלי כבר הרבה זמן ואני מבקר לא מעט במשחקי הקבוצה שלו. אני מקבל ממנו משכורת חודשית קבועה וגם רכב. שואלים אותי מה ריאלי לקראת ריו. אז ברור שאני רוצה שוב להגיע לגמר ולשפר את המיקום שלי מלונדון שהיה שביעי בגמר ל-200 מטר. כל דבר מעבר לכך, יהווה הישג גדול.