אנסטסיה גלושקוב: "הרומן שלי עם השחייה הוא כמו זוגיות שמשתבחת עם השנים"

בווידאו: רוכבת האופניים שני בלוך מתכוננת לריו

זה היה הכי טבעי בעולם שאמצא את עצמי בגיל מאוד צעיר בבריכת השחייה. אבא שלי זכרונו לברכה היה מאמן שחייה בברית המועצות ואימא שלי מאמנת שחייה אמנותית (לא מכירה את המונח שחייה צורנית). נולדתי במוסקבה ועד גיל 6 חיינו שם. ואז ההורים שלי קיבלו חוזי עבודה ביוון כמאמנים ועברנו ממוסקבה לסלוניקי. אבא שלי היה הראשון שהכניס אותי למים בצד שלו בבריכה, שם הוא לימד אותי לשחות כבר בגיל 6. אבל אט אט נמשכתי לצד השני של הבריכה שם אימא שלי לימדה את אמנות השחייה. אימא שלי קלטה מהר עד כמה אני אוהבת את זה וחיזקה אותי. נתנה כל הזמן טיפים והוסיפה דברים כשאני בסך הכול ילדה קטנה. בחרתי בשחייה אמנותית כי נמשכתי ליצירה במים ולאפשרות לחופש תנועה במים. בשחייה רגילה אתה מאוד תחום למשהו מאוד ספציפי. הרגשתי הרבה יותר נינוחה היכן שאפשר ליצור תנועות חדשות.

אח של אימא שלי שעלה לישראל ישירות מברית המועצות שכנע בסופו של דבר את אימא שלי לעזוב את יוון ולעלות לישראל. ביוון גם לא קיבלנו אזרחות וזה היה זמני. אחרי שחוזה העבודה שלהם הסתיים שם, החליטו הוריי לעלות ולהתמקם בירושלים. אימא שלי גרה עד היום בירושלים ואני עברתי עם בן הזוג שלי למושב שורש לפני מספר שנים. הייתי בת 9 כשעלינו לישראל. לקח זמן עד שהתאקלמנו בירושלים. זה היה אתגר די גדול. אני לא ידעתי כמובן את השפה. אבל לשמחתי מהר מאוד תפסתי את העברית. בכל מה שקשור לשחייה אמנותית, לא היה דבר כזה בכלל בירושלים ומטבע הדברים אימא שלי הקימה את הכל במתנ"ס פיליפ לאון בקרית יובל. זו הייתה הבריכה הראשונה שלי ובאותו זמן רק ביישובי גדרות ליד יבנה היו מתאמנות בנות בשחייה אמנותית. אימא הקימה את הכל ואני התאמנתי אצלה. אימא הציעה את זה להרבה הורים והיא הקימה קבוצה יפה מאוד. בהתחלה זה היה חוג כמובן. שלוש פעמים בשבוע הייתי שוחה ומתאמנת בשתי קבוצות שונות ברחבי ירושלים. זה עדיין לא היה השלב שאימא ואני ידענו לאן אני הולכת.

פחות או יותר בגיל 11 טסתי לתחרות הראשונה שלי באירופה. זה היה בבלגיה וזכיתי במדליית ארד. שם התחלתי להבין לאן אני הולכת. הצטרפתי לחוות הנוער הציוני בירושלים והתחלתי להתאמן פעמיים בכל יום. זה נהיה הרבה יותר מקצועי ורציני. בגיל 15 עשיתי את הקריטריון הבינלאומי לאולימפיאדת סידני 2000, אבל לא עשיתי את הקריטריון הישראלי. גיל 15 זה הרף התחתון והגיל הכי צעיר בו אפשר להשתתף באולימפיאדה. בסוף לא טסתי כך שלמעשה הייתי קרובה היום להיות לפני אולימפיאדה חמישית. בגיל 18 זכיתי במדליית ארד באליפות אירופה ועמדתי על הפודיום עם הרוסיה והאוקראינית. סיימתי במקביל בגרות מלאה, אבל האולימפיאדה באתונה תפסה את כל תשומת הלב.

התגייסתי להיות ספורטאית מצטיינת ויכולתי להמשיך להתאמן בלי בעיה. באולימפיאדת אתונה שהייתה הראשונה שלי עשיתי כמובן את הדואט עם הפרטנרית שלי אינה יופה. זה בניגוד לסולו בו זכיתי במדליית ארד בגיל 18 אבל סולו הוא לא ענף אולימפי. בסולו אני יותר חזקה מאשר בדואט ולצערי זה לא קיים במשחקים האולימפיים. אני לא יודעת להגיד אם כבר הייתה לי מדליה אם היה סולו באולימפיאדה. אני חושבת שהרוסיות מובילות בתחום וזה ברור אבל לגבי יתר השחייניות בטבלה יש תמיד ויכוח אבל אני לא אוהבת להיכנס לזה.

אולימפיאדת בייג'ינג 2008 עבורי היא האולימפיאדה הכי מרשימה והכי חגיגית. אתונה היתה הראשונה וכמובן שהייתה ציון דרך כי החיים שלי התחלקו עד האולימפיאדה הראשונה ומהאולימפיאדה הראשונה באתונה. הכל היה בענק. החוויה, הלחץ, ההתרגשות. לבייג'ינג כבר הגעתי יותר מנוסה והרגשתי די נינוחה והצלחתי הרבה יותר ליהנות כי ידעתי לקראת מה אני מגיעה. עשינו גם את ההישג המשמעותי שלנו מבחינת מיקום שהיה המקום ה-15. אין משהו שמשתווה לרמה המקצועית שהפגינו הסינים בבייג'ינג. בענף שלי בדואט האולימפי יש ציון משוקלל של תוכנית טכנית ותוכנית רשות וה-12 הראשונות עולות לגמר. עד היום הגמר הוא המטרה שלי כי לא עשיתי גמר. אחרי בייג'ינג החלטתי שאני פורשת והנה אני היום לפני ריו מרגישה חזקה מתמיד עם הרבה מוטיבציה ויכולת. אחרי בייג'ינג הרגשתי שמיציתי. הייתי אחרי שתי אולימפיאדות ואמרתי שזה מספיק לי. הייתי בת 23 ואמרתי שאפתח פרק אחר בחיי, אבל אז גיליתי שלא צריך לנבא את העתיד ולא צריך להכין יותר מדי תוכניות אלא לחיות את היום. החלטתי בסופו של דבר להמשיך כי אני חושבת שברגע שספורטאי הופך לספורטאי עילית, זה משהו שהופך לסם ואי אפשר למצוא תחליף. אתה לא יכול למצוא סיפוק במשהו אחר. לא היה לי משהו אחר בחיים שיכול היה להחליף את השחייה.

האולימפיאדה בלונדון הייתה קשה עבורי. במהלך ההכנות לאולימפיאדה אבא שלי חלה בסרטן. זה היה ביום ההולדת שלי ב-2011. הבשורה על כך שהוא חלה בסרטן היא משהו שלא אשכח. היום אני לא מאמינה איך הצלחתי להתאמן ולהתכונן ללונדון במקביל למחלה הקשה של אבא. כשנה אחרי לונדון אבא שלי נפטר. הנחמה היחידה שיש לי היא שהוא זכה לראות אותי אימא, כי הוא נפטר חודשיים אחרי שילדתי את הבן שלי בשנת 2013.

אני גם אימא של עידן בן ה-12. הוא הצטרף לחיי אחרי שהכרתי את בן הזוג שלי סיון, לו כבר היה ילד מנישואיו הקודמים, ואני אימא שלו לכל דבר. בן הזוג שלי הוא מבחינתי אב השנה. יש לנו מערכת יחסים נהדרת עם הרבה כבוד ועם הרבה תמיכה הדדית. זכיתי להכיר בן אדם שגם טוב לנו ביחד ושגם יודע להעריך את הדברים החשובים בחיים.

בין לונדון לבין ריו היו כאמור הרבה נושאים אישיים כמו פטירתו של אבי וכמו הלידה של הבן שלי. בשנים האלה עשיתי את אחד ההישגים הגדולים שלי, מקום חמישי באירופה בתרגיל הסולו. זה היה אחד התרגילים הכי חזקים שלי בברלין 2014. הרגשתי שוב בהיי בזכות הביצוע החזק שלי שעשה לי צמרמורת בכל הגוף. זה מה שנתן לי את הדחיפה לריו ואת הרצון לעשות אולימפיאדה רביעית. באליפות העולם בקאזאן 2015 לא עברנו את הקריטריון הישראלי לריו ואז הרגשתי שאם לא אעשה שוב אולימפיאדה אני מאוד אתאכזב. רציתי שוב להגיע לטופ העולמי וזה נתן לי המון מוטיבציה ל-2016. ביחד עם ז'ניה טייטלבאום וביחד עם אימא שלי שמאמנת אותנו ומלווה אותי כל כך הרבה שנים, עשינו את הקריטריון. אימא שלי מלווה אותי כבר למעלה מ-20 שנה וזה לא דבר של מה שבכך. הרגע בו הבטחנו את המקום בריו היה מדהים. חיכינו איזה שלושה ימים שנדע בוודאות ובאיזשהו מקום זה לקח לנו קצת מהכיף. בחודש מאי הבנו סופית שאנחנו באולימפיאדת ריו. היו כמה ימים שלא הצלחתי להפנים ולחגוג את זה כמו שצריך. זו הייתה מין תקופת ביניים של להבין מה קורה. זה היה הקריטריון הכי קשה להשגה מבחינתי. ירקתי דם כדי להשיג אותו ולכן לקח לי הרבה זמן להפנים שאני בריו.

רק עכשיו, כמה חודשים אחרי הבטחת המקום בריו, אני באמת יודעת ליהנות מזה שאני נוסעת לאולימפיאדה רביעית. כרגע כיף לי להגיד שאני הולכת למקום הזה. בענף שלי יש תקדים לארבע הופעות. יש מישהי שעשתה חמש אולימפיאדות. היא מצ'כיה והיא בת 40. אם הייתי עושה את הקריטריון הישראלי המחמיר הייתי גם נוסעת אז לסידני והייתי היום לפני אולימפיאדה חמישית. היום בגיל 31 אני יכולה גם להגיד בוודאות שאני לא פוסלת אולימפיאדה חמישית בטוקיו 2020. היום אני לא פוסלת שום דבר והיום אני לא מציבה לעצמי גבולות לעתיד. אבחר את מה שאעשה בהמשך והכל פתוח מבחינתי. ככל שאני יותר מתבגרת, הגיל שלי הוא לא העניין ולא מהווה עבורי משהו להתעסק בו בכלל.

שואלים אותי אם היה מקום לתת לי לשאת את הדגל בטקס הפתיחה. הייתי מועמדת לזה אבל לא הייתי בטוחה. אני מאוד שמחה עבור נטע ריבקין ומאוד מגיע לה. אומנם אני הולכת לאולימפיאדה רביעית אבל בוחרים את הספורטאי הכי טוב ונטע עשתה הישג כשהיא העפילה לגמר אולימפי ואני לא. ענף ההתעמלות האמנותית קשה מאוד ואני מאוד מאושרת בשבילה. אני מאוד מפרגנת לה. היא חברה טובה שלי.

אני בהחלט יכולה לעשות גמר אולימפי בגיל 31. מה שלא עשיתי בעבר, יכולה להצליח הפעם. הרומן שלי עם הספורט הוא כמו זוגיות טובה שמשתבחת עם השנים. אני מקבלת הרבה יותר ביטחון ועוצמה אני הרבה יותר נהנית היום.