וואלה
וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

איזה ברווז ואיזה נעליים: "הפודיום", על מייקל ג'ונסון ו-200 המטרים הכי יפים אי פעם

יוסאין בולט הוא האתלט הגדול בתבל, אבל קשה למצוא ספרינט אולימפי מרשים מה-19.32 של מייקל ג'ונסון באטלנטה, לפני 20 שנה. קלקול הקיבה, העזרה מ"נייקי", היריבות מול פרדריקס, הלחץ, הטופאק, השיא הבדיוני. "הפודיום" חוזר, בניחוח אולימפי

עריכה: מרום שפיצר

בווידאו: נובאק דג'וקוביץ' מדבר לקראת פתיחת המשחקים האולימפיים

לעמוד הפייסבוק של יוסיפון

בגלל שעדיין לא הומצאה מכונת הזמן שתממש כזו פנטזיה, הדבר הכי טוב שקיבלנו זה מייקל ג'ונסון ויוסאין בולט על אותה הספה ולא על אותו המסלול. בכל זאת, 19 שנים מפרידות בין מי שהיום פרשן BBC לבין מי שהיום האתלט הטוב בייקום.

"200 מטר, אתה ואני, מי מנצח, ולפי שאתה עונה על זה -- מה יהיה הזמן?", שאל ג'ונסון את הג'מייקני לפני שבוע, במהלך צילומים לאייטם לקראת ריו 2016.

בולט צחק. "שמעתי את השאלה הזו כבר. שאלה טובה".

"אז מה הזמן?", דחק בו מייקל.

"אני חושב שזה יהיה מהיר", בולט אפסן את השחצנות הממגנטת מפאת כבוד לאייקון שישב לצדו. "אתה ואני? בשיא שלנו? זה בטוח יהיה משהו בסביבות 19.1".

"זה לא יהיה 18?", ג'ונסון דקר וחייך. "לא אצליח לרוץ 18 כדי לנצח את המרוץ?".

"זה יהיה קרוב", ענה בולט. "כשראיתי אותך שובר שיא עולם היית כל כך רחוק מהאחרים, ושנינו יודעים שכשיש לך תחרות אתה חייב לדחוף עוד יותר, וזה בטח יכול היה להיות מהר יותר".

בולט שוב הצטנע -- לבטח זו הייתה ההילה סביב פניו של ג'ונסון שגרמה לג'מייקני לדבר בנימוס כזה. דווקא הוא, ב-19.19 בברלין, היה רחוק יותר מהדבוקה; הגמר המשגע של 2009, בממוצע, היה איטי יותר מהגמר של ג'ונסון ב-1996; הפודיום של אטלנטה (פרדריקס, בולדון) היה הרבה יותר בכיר מהפודיום של ברלין (אדוארד, ספירמון). וכן, קשה להמר נגד בולט במרוץ דמיוני על-זמני, בו יתחרו האתלט המהיר בתבל והבחור שקבע את התוצאה הרביעית הכי טובה ב-200 מטר מאז שהתחלנו לספור.

אבל זה היה דווקא ג'ונסון, אי שם ב-1996, ג'ונסון ולא בולט -- על שלל הישגיו ומעלליו -- שדפק את הספרינט האולימפי הכי גדול בעשרות השנים האחרונות. האולימפיאדה הראשונה בה הונחתי מול טלוויזיה נערכה בסיאול. ומבחינתי, מאז הפריים האולימפי הראשון שראיתי בחיי ועד עכשיו, מדובר במרוץ הכי גדול שהוזנק.

1 באוגוסט.

אטלנטה.

19.32.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

פיטרו חוגגת יום הולדת עגול ואתם נהנים ממבצע של פעם ב-60 שנה

בשיתוף פיטרו
זהב. גטי, עיבוד תמונה
תשוש. ג'ונסון/עיבוד תמונה, גטי

כמו ליאו על דשא, כמו סטף על פרקט

אטו בולדון, רובוט ממושקף מטרינידד וטובגו, ידע לדבר בססמאות כבר אז למרות שהיה רק בן 22. כמה דקות לאחר מכן, כשהוא יושב הלום קרב מימין לפנומן, הכריז: "תמיד אמרו שהאדם שמנצח ב-100 מטר הוא האדם המהיר בעולם... אני חושב שהאדם המהיר בעולם יושב לשמאלי".

ולא שהייתה בצורת בחצי המרחק, במקצה הכי מרתק באולימפיאדה. ארבעה ימים קודם לכן ניפץ דונובן ביילי את שיא העולם של לירוי בורל, וזכה בזהב ב-100 עם 9.84. אבל היום, 20 שנה אחרי, כשאתה נזכר באטלנטה אתה נזכר בג'ונסון. ההישג המרשים של הקנדי הפך, במקרה הטוב, לשאלת טריוויה, לשיטוט בוויקיפדיה. ה-19.32 לא יישכח כל כך מהר. שנים רבות חלפו, ורק שלוש תוצאות טובות יותר נרשמו, שתיים מהן של יוסאין (19.19, 19.30 בבייג'ינג 2008), אחת של הקולגה יוהאן בלייק (19.26). וביילי? התוצאה שלו, כיום, היא ה-68 בהיסטוריה. נשכחת בין בליל הדפים. אפילו פרנקי פרדריקס, סגן נצחי, שבע מדליות כסף באולימפיאדות ובאליפויות עולם, רק אחת מוזהבת ב-100 מטר בשטוטגרט, שיחק תפקיד מרכזי יותר באותם משחקים. הוא סיים שני לביילי ב-100, אבל בעיקר — סיים שני לג'ונסון ב-200.

פרדריקס היה נהדר. נמיביה -- אפילו שם המדינה נשמע קסום. הוא היה השם החם. חודש לפני כן, בלוזאן, ניצח ב-100 מטר במקצה אול-סטאר שכלל את ביילי, בולדון, לינפורד כריסטי, לירוי בורל ודניס מיצ'ל. האפריקאי עצר את השעון על 9.86, ורבים חושבים שאם לא היה חוגג מוקדם מדי, היה מנפץ בעצמו את השיא שעוד אז היה שייך לבורל. יומיים לאחר מכן, באוסלו, פרנקי עלה מדרגה וקטע גם את הרצף של ג'ונסון.

האצן האמריקאי מייקל ג'ונסון באולימפיאדת 1996. AP
ג'ונסון והדגל ב-96/AP

הוא היה סגנו גם באליפויות העולם של 1991 ו-1995, והיה גם האחרון שניצח אותו עד אז, ב-1994 ברומא. ב-400 זה בכלל היה חולני -- מייקל ג'ונסון רשם 54 ניצחונות רצופים. גם ב-200 זו היתה דיקטטורה עם 21 זכיות עוקבות, עד אותו ערב בנורבגיה. רק 12 ימים לפני כן ניפץ ג'ונסון את שיאו בן ה-17 שנים של פייטרו מנאה (19.72) וקבע 19.66. באוסלו, היציאה של פרדריקס היתה מושלמת, אולי מושלמת מדי. הוא זכה בזהב עם 19.82, האמריקאי סיים שלוש מאיות מאחוריו. "לכל אחד יש יום רע, וזה היה היום הרע שלי", ג'ונסון סירב להיגרר לקונספירציית לגבי מי הזניק את מי - פרנקי או האקדח. "אני שונא להפסיד", חתם.

את ברצלונה 1992 הוא בטח שונא עד היום. התהילה אמורה היתה להיקטף כבר אז, אבל ג'ונסון חטף קלקול קיבה במסעדה מקומית וסיים שישי בחצי הגמר של ה-200. הזהב הראשון, תואר קבוצתי בשליחים 4X400, לא הרגיע, לא את הבטן ולא את הראש.

כל המדליות וכל השיאים הפוטנציאליים לא עניינו אותו כמו ההיסטוריה: להיות הגבר הראשון שזוכה בזהב גם ב-200 וגם ב-400, באותה האולימפיאדה. הוא היה הגבר הראשון לעשות כן באליפות העולם בגטבורג, שנה לפני כן, אבל במשחקים האולימפיים יש ארבעה מקצים בדרך לפודיום -- אחד יותר מאשר באליפות העולמית. כך שבין ג'ונסון לבין ההיסטוריה הפרידו שמונה מרוצים בשבעה ימים. אבל איזה הפרידו ואיזה נעליים.

הנעליים של האצן האמריקאי מייקל ג'ונסון. GettyImages
ג'ונסון ונעלי הזהב/GettyImages

ב-1990 ג'ונסון חתם עם נייקי על חוזה אבל עד לפני אטלנטה הוא לא היה כל כך שלם עם המוצר שעטף לו את הרגל. טובי הטפילד, אח של מעצב מפורסם בחברת הענק, לקח את הפרויקט עליו. בכתבה נהדרת ב-SBnation מתואר התהליך המלא -- אנשי נייקי התלוו לג'ונסון לאימונים ולמרוצים, צילמו ומדדו. הם ניסו עליו עשרות דגמים מיוחדים. "אף אחד לא עשה דבר כזה", אמר הטפילד, "כי אף אתלט מעולם דחף אותנו לזה". ג'ונסון רצה קלילות ויציבות. הוא קיבל יצירת מופת במשקל 85 גרם -- קלה פי 2 ממה שהוגדרה אז כנעל קלה. הוא קיבל את המוצר המוגמר, בצבע מראתי. הוא התלהב, אבל אז מאמנו והוא הגיעו למסקנה שבין שלל האורות, האפקט ייעלם והנעל תיראה כסופה. במהלך מסע עסקים בטווייאן, החבר'ה של נייק הגיעו לאותה מסקנה בדיוק. "זה נראה כסף", סיפר הטפילד, "אבל מייקל הרי מחפש זהב".

וזהב הוא גם קיבל.

כסף. גטי, עיבוד תמונה
הוביל, אז הוביל. פרדריקס/עיבוד תמונה, גטי

פרדריקס הוביל, בולדון הריח זהב. ואז בא הברווז

אנחנו שוב ב-1 באוגוסט, אטלנטה. ג'ונסון הרגע עצר את הסטופר על 20.27 בחצי הגמר, ראשון במקצה, תוצאה שהציבה אותו רביעי במזנקי הגמר. הקדימו אותו פרדריקס (19.98), בולדון (20.05) ומייקל מארש (20.26) — זוכה הזהב באטלנטה, עת מייקל סבל מהקיבה. פרדריקס, איך לא, סיים שני גם אז.

ג'ונסון בחר לצאת מהאיצטדיון. הוא עלה על אוטובוס ונסע למסלול האימונים החיצונים, מרחק קילומטר משם. רגיעה, מסאז'ים, טופאק באוזניים. השיר הזה, למעשה:

שבעה מרוצים כבר מאחוריו, שבעה זוגות נעליים כבר מאחוריו. נותר עוד מבחן אחד, החשוב מכל, כמובן. עוד 200 מטר לעבור. עוד מרוץ אחד, המרוץ החשוב בחייו. הוא כבר זכה בזהב האינדיווידואלי הראשון, ב-400. הוא קבע 43.49, כמעט שנייה שלמה לפני השני רוג'ר בלאק, מבריטניה, והשלישי דייויס קאמוגה, מאוגנדה. אבל גם הוא ידע שזה בטל בששים. שערה, זיף, עלעול מהיר מדי בדפי ההיסטוריה. בעוד שעתיים, המאתיים. 200 מטרים שהם כל ההבדל בין מתכת למיתוס, הפער המוחלט בין הצלחה לאגדה.

הוא שרך את זוג הנעליים השמיני, ורק כשהיה ממש צריך להגיע לאיצטדיון המרכזי, הגיע. יותר מ-80 אלף אמריקאים שאגו את הגרון החוצה. ג'ונסון נולד וגדל בטקסס, אבל ג'ורג'יה של אותו לילה היתה ביתית מתמיד.

"אם היה נשאר באיצטדיון בין חצי הגמר לגמר, הקהל היה משתגע כבר אז והאדרנלין היה מתבזבז", העיד מאמנו קלייד הארט. "אבל מייקל קיבל את שוט האדרנלין בדיוק ברגע הנכון". השמינייה עמדה על קו הזינוק, ואז, אחרי עיכוב מסוים, ג'ונסון היה כל כך נפיץ שהוא כמעט יצא מתוך עצמו. משמאלו ומימינו וויליאמס ומארש מארצות הברית, גרסיה מקובה, פרדריקס מנמיביה, בולדון מטרינידד, סטיבנס מבלגיה ותומפסון מברבדוס.

באנג.

הרגליים של ג'ונסון דחפו חזק כל כך שהידיים לא הצליחו להשתלט על העוצמה. הוא נורה אל המסלול ובין הצעד השלישי לרביעי כמעט מעד. אט אט השתלט על הטעות בתיאום, נכנס טוב לסיבוב, ו"נשענתי לאחור". כך זה הרגיש לו, ובסגנון הריצה הייחודי והברווזי שלו, כך זה גם נראה. בולדון פתח חזק ועוצמתי, ובסיבוב חשב שמגדת העתידות שלו צודקת -- הוא עומד לנצח. גם פרדריקס אהב את מה שקרה -- זו היתה אחת משתי הריצות החזקות בחייו.

הם ממש לא ראו את זה מגיע.

ארד. גטי, עיבוד תמונה
בולדון/עיבוד תמונה, גטי

"19.32 זה לא זמן, זה נשמע כמו תאריך הלידה של אבא שלי"

הברווז בנעלי הזהב שרף את המשטח וסחף איתו את האיצטדיון והעיר והסטייט והמדינה והעולם. והכול כל כך קליל וכל כך אלגנטי. בולט עוצמתי, ענק, כמעט לא אנושי. ג'ונסון נראה כמו כל אחד מאיתנו. אבל הסגנון, הו, הסגנון. כמו ליאו על דשא, כמו סטף על פרקט. התזות מכחול על קנבס. את מאה המטרים שבין נקודות ה-50 וה-150 הוא חרך ב-8.76 שניות. מספרים דמיוניים בעולם בו יוסאין בולט הוא ילד בן תשע. הוא רץ ורץ והמשיך לרוץ גם אחרי שלוח התוצאות הדהים את עצמו, גם אחרי שהרגיש את הדקירה בשריר הירך האחורי. הוא לא יוכל להשתתף במרוץ השליחים בגלל אותה דקירה, אבל למי לעזאזל אכפת. "זה היה הכי מהר שרצתי אי פעם, וידעתי שזה יהיה מהיר יותר מ-19.66", אמר ג'ונסון על המחשבות שעלו ביישורת. "לא ידעתי עד כמה".

19.32. עד ככה.

גילוח של 34 מאיות -- הגדול ביותר שהיה וכנראה שיהיה במרחק הזה; ב"ספורטס אילוסטרייטד" נכתב שמדענים חזו תוצאה כזו רק עשרים שנה לתוך המאה הבאה. זו היתה קפיצה כל כך עצומה, עד שאנשים נזכרו בקפיצה ההיא של בוב בימון, מ-1968. כן, עד כדי כך. "הוא ינצח בהפרש של מייל!", שאג השדר האנגלוסכסי. "על ריצה כזו צריך להעניק שלוש מדליות זהב", צדק מאיר איינשטיין.

פרדריקס ובולדון נדהמו עוד לפני שחצו את קו הסיום. הבחור מנמיביה קבע את התוצאה השלישית בטיבה בעולם דאז, 19.68. הוא לא היה קרוב, הפער היה היסטורי. בולדון מיד הרשים ידיו אל ראשו, ניגש לג'ונסון וקד קידה. "19.32 זה לא זמן", התבדח. "זה נשמע כמו תאריך הלידה של אבא שלי". וכך נכתב בגארדיאן, יום לאחר מכן, כשאחד העיתונאים פרסם את מה שאמר לו חברו: "אני הולך למסגר את הלילה הזה ואת ההופעה הזו. אני הולך לתלות אותה על קיר בביתי, או טוב מכך -- אנסה למכור אותה לגלריית אמנות או למוזיאון".

"אם אתם רוצים אנלוגיה למה שהרגשתי", תיאר ג'ונסון טוב כמו שרץ טוב, "ובכן, הביאו עגלת סופרמרקט, מצאו גבעה תלולה, ושחררו את העגלה מהפסגה. ככה הרגשתי. טוב, הא?".

איזו עגלה ואיזה נעליים.

לתגובות: orenjos@walla.co.il

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully