ברוכים הבאים לדיסנילנד: על הכפר הקסום שבפאתי ריו דה ז'ניירו

בווידאו: מאחורי הקלעים של עבודת שליחי וואלה! ספורט לריו

פקק תנועה זה דבר שיכול לשבור את רוחו של כל אדם, גם את החזקים ביותר. זו אחת מתופעות הלוואי הכי אומללות של האנושות המודרנית, אנשים שתקועים במקום ולא יכולים לזוז, כלואים בקופסאות פלדה. ובזמן שהכל תקוע בריו, רק האוטובוס עם הלוגו של המשחקים האולימפיים דוהר בנתיב השמאלי, בזמן שבשני הנתיבים הימניים הרכבים עומדים צמודים זה לזה. אפשר ממש להריח את הדיכאון משם, לשמוע אותו דרך הצופרים, לזהות אותו במבטים של האנשים חסרי הפנים באוטובוסים. הפרצופים שלהם, השבר שלהם, התסכול, הייאוש, זה ההפך המוחלט של הרוח האולימפית.

אבל באמת, לא הייתה ברירה. המארגנים של המשחקים האולימפיים ידעו שבעיות התנועה בריו דה ז'ניירו יהיו מוקש שיכול לייצר לא מעט סצינות מביכות, ולכן במשך שבועות ארוכים נסגרו ל"אנשים הרגילים" רחובות שלמים. הופקעו קטעי כביש ארוכים. הוקצו למשחקים נתיבי תנועה יקרים. הכל כדי שהמבקרים הארעיים יוכלו לזוז בחופשיות, על חשבון העם. והרי זה כבר ידוע, העם אוכל חרא.

אוטובוס העיתונאים, למשל, כלל שבעה אנשים. שבעה אורחים מחו"ל, שהובלו ממרכז התקשורת למרכז שבו הם ישנים. באחד הרמזורים עצר אוטובוס העיתונאים לצד אוטובוס "האנשים הרגילים". העיתונאים הביטו ימינה, וראו אוטובוס נוסעים גדוש באנשי קשיי יום, רובם עומדים צמודים זה לזה, בעיניים חצי עצומות, מבטם שבור. "האנשים הרגילים" הציצו שמאלה במבט שונא. נסיעה של חצי שעה (מרחק סביר בריו) לוקחת להם שעתיים. הרי גם ככה לא קל להם, למה להקשות עליהם עוד יותר? ואז הם רואים אוטובוס כמעט ריק, שדוהר בחופשיות, ובשביל מה? בשביל מי? בשביל חגיגת הספורט העולמית? בשביל שהעיתונאים יוכלו לדווח ש"בסך הכל התנועה די זורמת בריו, הגענו ממקום למקום ללא הפרעה"?

כבר תקופה ארוכה שהברזילאים מחכים שהמשחקים יתחילו, ולאו דווקא בגלל ציפייה גדולה, לא בגלל האהבה לאתלטיקה ולשחייה, אלא כדי שכבר יקרה משהו שיזכיר להם בשביל מה כל הסבל הזה. לרבים מהם ממררים את החיים. אלפים פונו מבתיהם, בין אם אהבו את ההצעה או לא. פקקי התנועה הם סיוט. לאחרונה דווח על מחסור גדול מהרגיל במיטות אשפוז, אחרי שחלק מהמיטות בבתי החולים הועברו לכפר האולימפי. יש שווים יותר, ויש שווים עוד יותר. על הכסף הגדול שהושקע במתקנים כבר אין צורך להרחיב, זה בא עם כל טורניר ספורטיבי גדול, גזירה שמתקבלת בטבעיות, השקעה של מיליארדי דולרים בחגיגת ספורט שמגלגלת מיליארדים שזורמים למספר קטן של אנשים על חשבון האיש הקטן. והזעם מצטבר, והציבור מתעייף, מהפקק כבר אין לו כוח לזעוק. רק שיתחילו המשחקים המזורגגים האלה כבר, שנראה בשביל מה אנחנו כל כך סובלים. תנו לנו את הדרמות שלכם, את השיאים, את רגעי האושר, גם אם הם על חשבוננו. יאללה, שיתחיל כבר.

יש כמה דברים כאן בריו שאמורים להעביר מסר מרגיע, אבל עושים בדיוק את ההפך. למשל, רכב שמפזר עשן סמיך בכל כפר העיתונאים, שמתברר כחומר הדברה נגד יתושים. למשל, שורה ארוכה של אנשי ביטחון שעומדים עם כלי נשק דרוכים, ידם על ההדק. למשל, איש תחזוקה שמסתובב שלושה ימים עם הפומפה, מתקן תקלות שחבל שקרו. לא חבר, זה לא מרגיע. למרות שהכוונות שלך טובות.

התגובה של האורחים תלויה רק בדבר אחד: האם זו פעם ראשונה שלהם בריו, או בברזיל, או בכלל במדינות עולם שלישי. מי שכבר טייל בברזיל בעבר, במדינה שחרטה על דגלה את המילים סדר וקידמה ומקרטעת בשני התחומים, יודע שלא צריך לצפות ליותר מדי. הוא לא באמת מופתע כשהוא נכנס לחדר, רואה אסלה, ולא מוצא עליה קרש. שיש ליד המיטה מנורה גדולה ומפוארת, ששכחו לשים בה נורה. שליד כל כפתור במעלית מודבקת מדבקה דהויה ועליה המספר האמיתי של הקומה אליה תגיע. שאיש תקשורת אירופאי מנסה להשחיל לפקידה בקבלה שטר של עשרה יורו, כדי שתעביר אותו לחדר טוב יותר, והיא אומרת לו "לא לא, מה פתאום, אני רק עושה את העבודה שלי", ובמקביל מגניבה את השטר לכיס שלה, כי כרגע זה מבחינתה היישום המדויק ביותר לאחווה, הגינות, צדק חברתי, הרוח האולימפית.

הכפר האולימפי הוא המקום שמשכיח את כל הבעיות. עבור חובב הספורט זה באמת כמו דיסנילנד, מקום קסום, מהאגדות, שבו הכל יכול לקרות. הוא מסתובב במבט משתאה, מביט לצדדים, והדמיון משתולל. מי אתן חבורת נורבגיות יפהפיות, ובאיזה ענף אתן מתחרות? ואתה, איראני גדול מימדים, אדוני מרים משקולות או מתאבק? ספרדייה שזופה, עם טרנינג אדום, למה את נראית לי כמו קופצת למים, אולי זה בגלל ההליכה האצילית. והאם את, נערה רוסייה קטנטנה, האם אפשר להניח שאת מנבחרת ההתעמלות האומנותית? שחייה צורנית? וצמד הגברתנים עם מדי קרואטיה, כדורעף? אתם רזים מדי לכדורמים.

לעיתונאים מג'מייקה יש עיניים אדומות מצחוק, או שזה רק בדמיון. הייתכן שמצד שמאל הופ סולו משחקת טניס? ואת, הבחורה החסונה עם החולצה של אול בלאק, את חייבת להיות האחות של ואלרי וסטיבן אדאמס, איך זה לגדול בצלם? נציגי נבחרת ארמניה יוצאים לתצלום קבוצתי, נראים אופטימיים ומלאי אמונה ותקווה למדליה, חבורה של מצרים עושה אימון שחרור, רוכב אופניים סרבי חוזר מאימון, אצן פולני מיוזע הולך עם קרח על הברכיים ומבט מודאג בעיניים, שתי נערות עם מדי גאנה צהובים שחורים עומדות בתור למקדונלדס, מסביב בניינים עטופים בדגלי המשלחות, רק למשלחת הישראלית אין דגל, משיקולי ביטחון. ביציאה מהכפר האוטובוס אוסף את האורחים בחזרה לביתם, והנסיעה עוברת בצורה די חלקה.