כבוד המדינה על כתפיכם הצנומות: רגע האמת של המשלחת הישראלית

בווידאו: פז חסדאי ויניב טוכמן מתרגשים לקראת טקס הפתיחה

גילי כהן ושירה ראשוני עמדו זו לצד זו בטקס הנפת הדגל בכפר האולימפי. החיוך מעט כבד, המבט מעט נפעם, שירת "התקווה" שברקע החסירה פעימה מלבן, אולי הציתה להן את הדמיון, הלא זה כל כך קרוב, וכל כך רחוק. שתיהן בנות 25, אבל מקרוב נראות בנות עשרה. אולי זה בגלל הגוף הנערי ופני התינוק, אולי כי ביחד הן שוקלות 100 ק"ג. כך או כך, אין ספק שאילו הן היו ללא מדי המשלחת, אילו היו בכל מקום אחר, אילו לא היה מדובר בשבועות ספציפיים מאוד בחודש אוגוסט בכל שנה רביעית, ספק אם מישהו מביניכם היה מזהה את השתיים, שביומיים הקרובים יכולות להפוך לגיבורות ישראל.

עבור שתי הנשים הצנומות זו תהיה הפעם הראשונה במשחקים האולימפיים. הן מתחילות בבוקר, בערב זה כבר נגמר. ראשוני בשבת, כהן בראשון. זה עלול להסתיים אחרי ארבעה קרבות, אולי אחרי 40 שניות. ארבע שנים של ציפייה, חיים שלמים של עבודה והשקעה, וכרגע הכל מתנקז ליום אחד ומכריע, טורניר אחד ויחידי. הטורניר שמייצר גיבורים, ומפלה את כל השאר.

הדחף הבסיסי הוא לחבק אותן, להרגיע אותן, להגיד להן שהכל יהיה בסדר, אבל כמובן שהן לא זקוקות לרחמים. להיפך. הן חזקות וקשוחות. "הכל בסדר", אומרת ראשוני, בקול עדין אבל בטוח, ואתה מאמין לה. הרי אי אפשר לזכות במדליות בטורנירים בכירים ולהיות בטופ עולמי ולהגיע למשחקים האולימפיים מבלי להיות חזקות וקשוחות. למעשה, גם אם תנסה לחבק אותן, הן יוכלו להטיל ולרתק אותך במהלך אחד, במיומנות של לוחמות, בנחישות של ג'ודוקא שעבורן מאבק פיזי הוא דרך חיים, של ספורטאיות שרגילות להסתכל ליריב בעיניים ולהסתער. ועם זאת, יש משהו נוגע ללב בלחץ שלהן. במבט המודאג שלהן. בידיעה שבקרוב מדינה שלמה תישא אליהן את עיניה, בתקווה למדליה. הכבוד הלאומי מונח על כתפיהן הצנומות.

כמה צינית היא "התקווה האולימפית" בספורטאיות, שבמשך כל הקריירה שלהן עובדות במסירות, מקדישות את חייהן לספורט, וזוכות להכרה מזערית. "מה זה ג'ודו, למי אכפת מג'ודו", אומרים לעצמם חובבי ספורט, שאת זמנם החופשי מקדישים לליגת העל. בחורות צעירות, שמקריבות את נעוריהן, ורואות איך כדורגלנים חסרי תרבות, פרחחים חסרי מוסר עבודה (ולא פעם חסרי יכולת) זוכים לכל הכותרות, שלא לומר לכסף הגדול. זה טבעי, כך זה עובד בכל העולם, אבל פתאום, עכשיו, המדינה זקוקה להן. בונה עליהן. קדימה גילי, תמיד היית משלנו. אל אל ישראל.

זהו קסמם של המשחקים האולימפיים, וזו האכזריות שלהם. מקום שלישי הוא גאווה לאומית, מקום רביעי זה לוזריות במהותה, קלון וכישלון. כמה גדול הפער בין החגיגה הגלובלית לבין תחושת השבטיות, כשמיליארדים מהללים את המשחקים וחוגגים את הרוח האולימפית, אבל רק מייחלים לראות את הדגל שלהם מתנוסס בראש התורן לצלילי ההמנון הלאומי. אין אמצע, אין רחמים, או גיבור או תבוסתן, או הצלחה או ביזיון, או שיחה מביבי או ועדת חקירה. מה זה כבר להיות שישי בעולם, מה זה שווה אם בכל העולם יש רק חמישה ספורטאים טובים ממך, מה זה שווה כל עוד אתה לא בין שלושת הראשונים, כל עוד אתה לא על הפודיום.

גם בוועד האולימפי יודעים שכל המאמץ שלהם עלול להיחרץ על כמה מאיות, להיות מוכרע על החלטת שיפוט מוטה, על מעידה מיותרת, על הרוחות במפרץ. מקום שלישי ואנחנו אימפריה, מקום רביעי ולכו הביתה. מקום שלישי ואת בחדשות ערוץ 2, מקבלת קמפיין לקורנפלקס ומוכתרת למאמי הלאומית, מקום רביעי ואת חוזרת לחייך הקטנים, לעבודה הקשה באולמות האימון הנידחים, עם חלום שלא עובר, להגיע לאולימפיאדה הבאה.

משנה לשנה הספורטאים נראים יותר צעירים. נהוג לומר שהנעורים מבוזבזים על הנערים, ובכפר האולימפי זה בולט שבעתיים. הם אומנם חיכו לרגע הזה כל החיים, אבל חיים די קצרים, יש להודות. הביטו בקרואטי הזה, בספורטאי העל הזה, הוא בקושי בן 20. הרצה האתיופית הזאת, עם הטרנינג הצהוב, אין לה אפילו 22. לא מוקדם מדי להגיע לשיא? האם אתם יודעים להעריך את המעמד, פישרים קטנים, או שאתם מקבלים את העליונות האתלטית שלכם כמובנת מאליה? שחצנים שכמותכם, האם אתם מאמינים לשיחות המוטיבציה של המאמנים שלכם? אתם בטוחים שאתם בלתי מנוצחים, שאתם עילוי נדיר? האם עלה בדעתכם שבקרוב הכל יעבור, ואתם חייבים להעריך כל רגע?

מנגד, חלק מהצעירים האלה ממש משותקים מהלחץ. הליכתם כבדה. הם מביטים לצדדים, אפשר להרגיש את הפחד שלהם. בנוף הזה בולטת במיוחד שני בלוך, רוכבת האופניים הישראלית, שבגיל 37 באה לריו כדי ליהנות. היא כמובן תנסה לעשות את המיטב, הרי זה מה שהביא אותה עד הלום, אבל הפרספקטיבה שלה שונה, בוגרת, רגועה, בלי הקיצוניות של הצעירים. אין לה מה להפסיד כי אין לה סיכוי למדליה, אבל הרוגע שלה הוא מעבר לזה. היא באמת מחייכת, משדרת השלמה וקבלה עצמית. "אני פשוט נהנית", היא מודה, "כיף פה מאוד". היא יודעת שהחיים מורכבים, מלאי עליות וירידות, וכדאי לנצל את רגע השיא, להוקיר אותו, לחוות אותו. היא מביטה בצעירים ובצעירות מסביבה, מנסה להרגיע, אבל גם יודעת: "אלה לא 16 הימים הנכונים להסביר להם שהחיים הם יותר מניצחון או הפסד".

פאולו נהג המונית אמר את זה בפה מלא: "אני שונא את ניימאר". אדוארדו מ"גלובו" טוען ש"ייקח הרבה זמן עד שהעם הברזילאי יסלח לנבחרת הזאת על ה-7:1". הטראומה מהמונדיאל עדיין מהדהדת. אומת הכדורגל לא שוכחת את ההשפלה, ובוודאי שלא סולחת. בימים אלה התופעה מתגברת, במיוחד אחרי הכישלון בקופה אמריקה, במיוחד אחרי ה-0:0 המשעמם אתמול במשחק הפתיחה מול דרום אפריקה, במיוחד כשברזיל מארחת את המשחקים ומציגה משלחת מלאת פוטנציאל, מלאה ספורטאים אהובים, מחויבים, כל כך סימפטיים.

למשל, יאנה מרקס, בת 32 מפרנמבוקו שבצפון, שזכתה בארד בלונדון בקרב חמש מודרני, ובאולימפיאדה השלישית שלה תהפוך לאישה השנייה בלבד בתולדות ברזיל שתישא את הדגל בטקס הפתיחה אחרי שזכתה ב-49 אחוז מהקולות במשאל ציבורי. "היא מייצגת את הרוח הברזילאית", אמר נשיא הוועד האולימפי המקומי על הספורטאית האהובה, שגם דרך ענף זניח הצליחה לכבוש את העם. או למשל, רוברט שיידט, השייט בן ה-43 שמגיע למשחקים האולימפיים בפעם השישית בקריירה, אחרי שכבר זכה בחמש מדליות, שתיים מהן מזהב, ויוכל להפוך לברזילאי המעוטר אי פעם. "אני כבר לא חד כבעבר, אבל אתן את כולי", הבטיח האיש שיכול היה לפרוש כבר מזמן כאגדה, אבל בחר להמשיך עוד קצת, כמה שהוא יכול. או למשל סרג'יניו, הליברו של נבחרת הכדורעף, שממשיך להנהיג את הנבחרת המקומית בהצלחה גם בגיל 40, או ארתור זאנטי, 156 סנטימטרים של שרירים ועבודה קשה, שבלונדון הפך למתעמל הראשון אי פעם מדרום אמריקה שזוכה במדליית זהב בזכות תרגיל מרהיב על הטבעות. "לא מבטיח עוד זהב, רק לתת את המקסימום", אמר. מה עוד אפשר לבקש.