אולי באמת הכול קרה לטובה.
ארבע שנים לאחר מכן, כשנשאל למה לעזאזל עשה את זה, התשובה של ניל קורלניוס הוראן - כומר אירי הזוי - היתה: "המסר המרכזי שלי הוא שאני מאמין שאורח יגיע מהחלל וישלוט בעולם הזה כמלך, בירושלים, למשך אלף שנים". כן, זו הסיבה, לטענתו, לכך שבאולימפיאדת אתונה 2004 הוא פרץ למסלול המרתון ודחף את המוליך ונדרליי דה לימה.
הברזילאי הפתיע את כולם באותה תחרות מסורתית, שהפעם, כמו פעם, יצאה באמת מהעיר מרתון. בדיוק כמו הרץ האגדי פידיפידס, שליח שהעביר לאתונה את מסר הניצחון על הפרסים. ודה לימה עמד לעשות היסטוריה משלו -- בעוד כמה קילומטרים יוכל להיות הברזילאי הראשון שזוכה בזהב האולימפי בריצה הזו. אחרי כמעט שעתיים של מאמץ פסיכי, הקריירה שלו חטפה טוויסט בעלילה. אז התפרץ ניל הוראן, הוציא את דה לימה משווי משקל פיזי ובעיקר מנטלי, וגרם לו להסתפק במדליית הארד. כבר אז הופתעו כולם מהשלווה היחסית בה קיבל דה לימה את העניין, אבל עולם שלם ריחם על הברזילאי המסכן. בכל זאת, ארבע שנים סיזיפיות ועשרות קילומטרים סיזיפיים היו מאחוריו, והתהילה היתה קרובה, והרי אף אחד לא זוכר את הסגן של הסגן של בר כוכבא.
אבל מה אתם יודעים -- את דה לימה יזכרו. אז, בגלל מה שקרה באתונה 2004 ולעד, בגלל מה שקרה בריו 2016. אולי כבר אז ידע ונדרליי היקר: זו לא טרגדיה, זה יום משמח; ולא מדובר בכומר, מדובר בלפרקון.
מדליית זהב: האש האולימפית הוצתה על ידי האיש הראוי ביותר למשימה
פלה היה אמור להיות התחנה האנושית האחרונה של הלפיד, כך פורסם. כמה שעות לטקס הוציא גדול כדורגלני תבל הודעה לפיה מצבו הרפואי ימנע ממנו את הג'וב. ריו והרשת בחשו, שמות מועמדים הציפו. בסופו של דבר היה זה ונדרליי דה לימה. לא אלוף אולימפי, לא חבר היכל תהילה, לא פעיל שלום. בסך הכול מדליסט ארד ב-2004. אבל דה לימה, שאכן היה אחלה מרתוניסט, קיבל את הכבוד לאו דווקא על הישגיו הספורטיביים כי אם על התגובה שלו לאותו אירוע אומלל ב-2004.
הוא לא רטן ולא קיטר. הוועד האולימפי הברזילאי מיהר לערער, הוועד הבינלאומי מיהר לדחות את הערעור, וכבר אז קיבל דה לימה צ'ופר ראשון: מדליית פייר דה קוברטן, שמוענקת לזוכיה על "הפגנה יוצאת דופן של פייר פליי וערכי האולימפיאדה". המדליה מוענקת בתדירות נמוכה מאוד, ודה לימה חבר במועדון המצומצם. החל מסוף השבוע האחרון, הוא חבר במועדון מצומצם נוסף: מועדון מציתי האש האולימפית.
אז אולי, בעצם, הוראן בכלל סידר לדה לימה את החיים. הוא ממש לא היה פייבוריט, שיאו האישי היה רחוק ארבע דקות מכך; אף אחד לא באמת יודע האם היה מנצח במקרה שהריצה היתה עוברת חלק -- המנצח, האיטלקי סטפנו בלדיני, טוען שהיה עוקף את הברזילאי בכל מקרה. הפרשנים הראו איך הדעיכה של דה לימה החלה עוד לפני הפגיעה. דה לימה עוכב בכשבע שניות לפני שאיש מכירות יווני בן 53 הזיז את האירי התמהוני, ובסופו של דבר, בלדיני אכן סיים מעל לדקה לפני עמיתו. האמריקאי מב קלפזיגי תפס את המקום השני. ועדיין, הדמות הכי מוכרת מהפודיום ההוא: ונדרליי דה לימה. הוא קיבל שתי מדליות על אותו מרוץ, הוא זכה לטקס ממלכתי עם החזרה למולדת, "הוא הפך לאחד המרתוניסטים הכי מפורסמים והכי זכורים", כך אמר עליו בלדיני לפני שנתיים. "בריצה ההיא היה לו מזל רע, אבל הרבה יותר מזל טוב".
למעט ברגע הפגיעה, דה לימה כלל לא הראה עצבים או טינה. "זה היה השוק הפסיכולוגי הכי גדול שחטפתי", אמר ב-2008. "הייתי חסר אונים, מותש". אבל דקות לאחר התקרית, כשהוא כבר בהקפה האחרונה באיצטדיון המסורתי, דה לימה עשה תנועות אווירון, רקד על המסלול, הפריח נשיקות לכל עבר. הוא חגג את הארד כאילו לא היה זהב לזכות בו. "מעולם לא כעסתי עליו", אמר על הוראן בסרטון של NBC שצולם ב-2008. "זה היה רגע של אקסטזה ואושר הרבה יותר מאשר תסכול על שלא זכיתי", ניתח באותו סרטון. "עבורי, מדליית הארד ההיא היתה כמו זהב".
הכומר הוראן לא החל בהזיותיו באותו יום באתונה. שנה לפני כן פרץ אל מסלול גרנד פרי ורץ אחוז אמוק בין המכוניות. "אני עדיין זוכר את המבט של דה לימה כשהתקרבתי", שחזר אף הוא ל-NBC. "הוא נראה באמת מבוהל ומבועת. הלכתי רחוק מדי, אני חייב להודות, והתנצלתי פעמים רבות על שמנעתי ממנו את מדליית הזהב". האירי, שכיום מתגורר בלונדון ועוסק במופעי רחוב משיחיים, נקנס על אותה עבירה אך לא נכלא. הוא טס לפני כמה שנים לברזיל כדי להתנצל פנים אל פנים. דה לימה לא רצה בכך, לא רצה להגיב, לא רצה להמשיך לגרור תשומת לב לעניין הזה, בעיקר כדי שמטורפים אחרים לא יקבלו רעיונות דומים בעתיד. ספונסרים רבים עטו עליו. הוא סירב לכולם. הוא לעולם לא חזר להתחרות באולימפיאדה.
כנראה שדה לימה תמיד היה איש של חצי הכוס המלאה. עד היום הוא רואה את המקרה הזה כ"רגע של התגברות על מכשולים", ולא כ"אירי אידיוט גנב לי תהילת עולם". הוא מעביר את זמנו במוסד צדקה על שמו, ומודה שעדיין חוטף עור ברווז כשהוא חושב על הריצה ההיא באתונה. "ונדרליי הראה ב-2004 שלהתמודד עם קשיים זה חשוב יותר אפילו מלנצח, והוא חצה את קו הסיום עם כבוד ואושר", נכתב עליו ב'גלובו'. "האולימפיאדה בריו, בברזיל, סובבת בדיוק סביב הנקודה הזו: שילוב של המשבר הנוכחי עם, במידת האפשר, קרנבל חדש". והברזילאים אימצו אותו שלשום. עבורם, הוא הכוכב הכי אנושי שיש.
בסופו של דבר, הכול עניין של השקפת עולם, ונראה שהאירי רק שדרג את חייו של דה לימה. ובגלל שילוב בלתי אפשרי של דחיפה ביוון ומחלה בברזיל (סליחה על החוצפה והדיבה, אבל יש סיכוי שהכומר טיפל גם בפלה?), דה לימה הפך לזה שידליק את האש של העולם. לזכותו של הברזילאי החביב ייאמר, שהוא הרגיש את זה כבר אז. את המזל של האירים.
כסף: כשדוקטור "קטנטונת" עשתה היסטוריה ובכתה עבור ארגנטינה
התחרויות החלו, שיאי עולם כבר נשברו (גם הסינים, מול דוראנט), אבל באולם הג'ודו ארגנטינה חגגה בגדול. זה היה בגלל ש"לה פקה", הקטנטונת, או בשמה פאולה פארטו, או בתוארה, דוקטור לרפואה, הביאה הביתה מדליית זהב ראשונה במשחקים האלה. ולא רק שזו היתה מדליה ארגנטינאית על אדמת ברזיל, ולא רק שזו היתה מדליה בקטגוריה של 48 ק"ג, משקל עליו הגנה שרה מנזס המקומית; זו היתה מדליית הזהב הנשית הראשונה של ארגנטינה. אי פעם. בכל ענף. כן, כן.
בעצם, דוקטור קטנטונת היא כל הג'ודו הארגנטינאי באולימפיאדה. היא זכתה גם בארד בבייג'ינג, ובכך מחזיקה בכל המתכת בענף הזה. המדליה הנשית הראשונה היתה כסופה, בשחייה, ב-1936. מאז נרשמו עוד שתי מדליות כסף ארגנטינאיות ושלוש מדליות ארד, אבל אמש הגיע הזהב הנשי הראשון.
בגמר פגשה פארטו את בויקיונג ג'יונג הקוריאנית, שקיבלה מן הסתם את תמיכת הקהל המקומי. כמו במונדיאל האחרון, ארגנטינה ניצלה את הקרבה והחדירה לאולם אוהדים רבים, ובין שריקות הבוז הדוקטור קיבלה יופי של גב. דקה מהפתיחה ג'יונג המחומצנת פצעה את פארטו בשפה, והקרב הופסק. "יש רופאה באולם?", אף אחד לא שאל, כי יש, ודקה לאחר מכן פארטו ביצעה ווזארי שנשמר עד הסוף. כשהשעון תקתק לאפס הקהל הארגנטינאי השתגע, והקטנטונת קפצה ראש לתוך האוהדים הנרגשים. בעקבות מפגש עם אוהד צבוע-פנים בצבעי המולדת, הלחי של פארטו לבטח מלוכלכת עד עכשיו. הצבעים יירדו במקלחת הקרובה, ההיסטוריה שלה תישאר לעד.
ארד: ה-MVP של טקס הפתיחה, פיטה טאופאטופווה
דה לימה היה הסיפור הכי מרגש של טקס הפתיחה, אבל עם כל הכבוד לו, הוא לא הפך אמש לסנסציית רשת. לא, לא. זה היה תפקידו הבלעדי של פיטה טאופאטופווה, נציג ממלכת טונגה למשחקים. טונגה זו קבוצת איים איפשהו בין ניו זילנד להוואי. תושבים: 106 אלף איש; המלך נקרא "טופו השישי" והממלכה נכנסה לאיצטדיון כנבחרת ה-193 תודו שכבר ישנתם. מהיום הממלכה מחזיקה גם ב-MVP של טקס הפתיחה, כשטאופואטופווה, לוחם טקוואנדו, הניף בגאון את הדגל בלי הרבה בגדים ועם הרבה שמן קוקוס.
הוא ייכנס למעגל התחרויות ב-20 באוגוסט, בקטגוריית המשקל הגבוהה של 80+. צמאים לעוד מידע אודותיו? בן 32, נולד באוסטרליה, עובד במתן עזרה להומלסים ובדוגמנות (שוקינג!), מימן את הקמפיין האולימפי שלו אונליין (אסף קצת פחות מ-7,000 דולר תרומות) והבטיח העפלה היסטורית בפברואר האחרון כשניצח בטורניר המוקדמות של אוקיאניה. דוח גופני פנימי: שבר שש עצמות בקריירה, קרע שלוש רצועות בברך, השתמש בקביים במשך שנה וחצי ובכיסא גלגלים במשך שלושה חודשים. דוח גופני חיצוני: נפלא.
orenjos@walla.co.il