שם: לינדה בולדר, ג'ודו עד 70 ק"ג לנשים
על המחוג: 16:35 מוקדמות ורבע הגמר, 21:30 בית הניחומים וחצי הגמר, 22:40 קרבות המדליות
ב-2004 עלתה לינדה בולדר לכותרות כשזכתה באליפות אירופה לקדטיות ברוטרדם. בשבילה זו הייתה הופעה ביתית, מאחר שייצגה (כמו בעשר השנים הבאות) את הולנד. ובדרך אל הזהב, בשמינית הגמר, היא ניצחה יריבה שנחשבה אז אלמונית. קוראים לה ירדן ג'רבי.
היום, כשג'רבי היא מדליסטית טרייה וגיבורה לאומית, תעלה בולדר בפעם הראשונה בחייה למזרן במסגרת המשחקים האולימפיים. תקווה אמיתית וריאלית למדליה היא לא מביאה איתה. יריבתה בקרב הראשון, יולנדה בוקאסה מאביקה, אינה מדורגת, וגם אין דגל שיעמוד מאחוריה. היא חלק מהמשלחת הכי מדוברת בריו: נבחרת הפליטים. סיפור חייה מרתק וייחודי, והיא מייצגת את הסלוגן של הברון פייר דה קוברטן. אצלה באמת ההשתתפות היא העיקר ולא הניצחון.
מאביקה נולדה באזור בוקאבו ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, ותלאותיה החלו כשהייתה בת עשר, אז פרצה מלחמת קונגו השנייה, שגבתה יותר מחמישה מיליון קורבנות. יולנדה הופרדה מהוריה והועברה לבית ילדים בבירה קינשאסה, ושם התוודעה לג'ודו, כמו יתומים אחרים שפנו לתחום הזה. "הג'ודו מעולם לא הכניס לי כסף, אבל העניק לי לב חזק", סיפרה לאחרונה. "אחרי שהופרדתי ממשפחתי הייתי בודדה, אני זוכרת שבכיתי המון. פניתי לג'ודו בתקווה למצוא חיים טובים יותר".
אלא שחיים טובים יותר לא היו לה. היא נתקלה במאמנים קשוחים, שלטענתה ממש התעללו בה. ואז, ב-2013, כשהיא כבר בת 26, נחתה בריו והחליטה שלא עוד. היא הגיעה לשם כדי להתחרות באליפות העולם. מאמני הנבחרת נעלו אותה ואת פופלה מיסנגה בחדרם במלון והחרימו מהם את הדרכונים ואת הכסף שהיה ברשותם. כמו בסרט הוליוודי קיטשי, הם הצליחו להימלט והחלו לנדוד ברחובות העיר הברזילאית, בלי פרוטה עליהם, בלי שיידעו את השפה, בלי שיכירו איש ובלי שיהיה להם סיכוי אמיתי לשרוד.
שני הג'ודוקא הגיעו לכנסיה וביקשו מקלט מדיני. הם לא ידעו מה זה באמת אומר. רק דבר אחד היה ברור להם: לקונגו הם לא חוזרים, והם היו מוכנים להמר על הכל למען הסיכוי לחיים טובים יותר. במשך שנתיים מאביקה חדלה מאביקה מלהתחרות, עבדה בעבודות מזדמנות ואכלה מהיד לפה, כשהמחר הוא האופק הרחוק ביותר שהרשתה לעצמה להביט אליו, אבל לא ויתרה.
"היום אני יכולה להגיד שג'ודו זה החיים שלי", טוענת מאביקה. "בזכותו נמלטתי מהמלחמה, בזכותו הצלחתי לעלות למסלול חדש. אני לא יכולה לבכות בכל יום על גורלי. בכיתי מספיק. כן, עדיין קשה לי. אני מתגעגעת לאמא שלי, לאח שלי, למשפחה שלי. לא שמעתי מהם כבר שלוש שנים. אני לא יודע מה איתם. וזה עצוב לי".
"אני לא יכולה לייצג את המדינה שלי, אבל אני אייצג את הרוח האולימפית", סיכמה מאביקה בראיון ל"גארדיאן" הבריטי לפני המשחקים. "אני אייצג את כל הפליטים בעולם. אני מקווה שאולי המשפחה שלי תוכל לצפות בי בטלוויזיה, ואז גם תמצא את הדרך ליצור איתי קשר. זה ישנה את חיי".