בווידאו: צפו במשדר האולימפי היומי באולפן וואלה! NEWS
הדבר היחיד שהיה יותר צפוי מן ההיסטריה סביב המדליה של ירדן ג'רבי הוא תגובת הנגד הפטפטנית כלפיה. היה ברור כי עוד לפני שהשמש תזרח שוב בריו, יזנקו האזרחים המודאגים למיניהם ובמהירות גדולה משל יוסאין בולט יזדרזו לתקוף את מה שהם רואים כגאווה לאומית פאתטית ועודף תשומת לב להישג המינורי.
כל אלה עשו זאת תוך כדי הלבשת כל תיאוריה פוליטית וחברתית אפשרית על גבי מדליית הארד, אך האמת שאם מישהו פה התאמץ יותר מדי, זה הם: ממילא, הסערה סביב ג'רבי שככה חיש-קל, כפי שקורה בימינו בהקשר של כל ארוע ספורטיבי או למעשה כל התרחשות אקטואלית כלשהי.
בשביל להגיד שהשמחה הזו היתה חסרת פרופורציות, צריך להיות חסר פרופורציה בעצמך, או לכל הפחות לסבול מזיכרון קצר ביותר. כשיעל ארד זכתה במדליה הראשונה, חגגו פה כמו בכ"ט בנובמבר, כשגל פרידמן קיבל את הזהב הישראלי הראשון, כתבו בעיתון כי "כל אזרח יזכור איפה היה כשזה קרה, בדיוק כשם שכל אמריקאי לא שוכח היכן שמע על רצח קנדי", והתארים האירופאיים של מכבי תל אביב עד אמצע שנות האלפיים יצרו הילולות המוניות ממושכות.
אם המדליסטית הטרייה היתה עולה על הפודיום לפני עשרים שנה, היו מדברים על כך כאן במשך שבוע שלם. ב-2016, לעומת זאת, כבר הספיקו לעבור הלאה. לא בגללה חלילה, אלא בעיקר בשל סף הריכוז הנמוך של הציבור בימינו, בטח זה בישראל. תאריך התפוגה של כותרות קצר יותר מזה של חלב טרי שעמד בשמש: שלשום דיברו על קורנפלקס, אתמול דיברו על ג'רבי, היום ידברו על סיה ומחר אין לדעת על מה ידברו, אבל זה לא יהיה על אף אחד מאלה.
יש גם סיבה נוספת לתפוגה הקצרה הזו. מקרה ג'רבי המחיש את הדינמיקה העכשווית סביב תופעות והתרחשויות: כבר בשלב מוקדם, המוקד עבר מחגיגות המדליה שלה לדיון אם צריך בכלל לחגוג אותה, וכך התפתחה לה מלחמת התשה בין שני צדי המתרס שהתישה את כל הכוחות הנייטרלים. מלחמה זו דאגה לכך שכבר אתמול בערב, איש לא רצה לשמוע - לא על זה שאבא של הג'ודוקא המציא את המונה, לא על השער של ידיעות אחרונות ולא את המילה "יוקו". כך קרה בעשרות מקרים דומים בעבר, כך יקרה גם בעתיד. כך העולם מתנהל כרגע.
שמחות בימינו הן תמיד קצרות, גם כשהן לאומיות. לכן, אם משהו היה לא במקום, זה תשומת הלב שניתנה להן. חלוקת המשאבים השגויה היחידה ביממה האחרונה היתה של האנשים שבזבזו כל כך הרבה מילים ואנרגיה ביומרה לחסל נגע שמלכתחילה לא ממש קיים. נהוג לומר כי הפטריוטיות היא מפלטו של הנבל, אבל גם טרחנות זו לא מציאה גדולה.
ומן המזרן, אל אולם ההתעמלות: עמיחי שפיגלר ואילן גזית, צמד-החמד המשדר משם, אינו זקוק לביקורות על פועלו, שכן הוא עושה זאת בעצמו. ברוב המקומות בעולם פתחו את סיכום הערב המסעיר שהיה שם אתמול בדיון על ורניאייב ואוצ'ימורה, אך בערוץ הספורט התעלמו מהם כדי להתמקד בגיבורים האמיתיים: השדר הישראלי ופרשנו הנלהב, כמובן.
וכך, שמענו את השניים משוחחים עם מירי נבו הבוקר בחדשות הספורט על כל נושא בעולם, כל עוד הוא קשור בהם: איך יצאו מגדרם, איך הפכו את הערב למלהיב גם בעיני ובאוזני מי שלא בהכרח חובבי התעמלות, איך הסרטון בו הם שוברים שיאי דציבלים ודאי יהיה ויראלי, והכי חשוב איך עמיחי שפיגלר מצא עצמו יום אחד משדר גביע טוטו ויום אחר אולימפיאדה, איך אילן גזית גרם לו להפסיק לפחד מן המקבילים ואיך הבין שצמד המתעמלים לא פחות מרגשים מאשר מסי ורונאלדו.
ככה זה בערוץ הספורט. השדר הוא לא רק כוכב ולא רק מותג, אלא גם מבקר של עצמו ומבקר מבית הילל, אלא מה. למען ההגינות, יש לציין כי ממה שהתרשמתי בדיונים וירטואליים להם הייתי עד או שותף, רבים שותפים לדעה המחמיאה של שפיגלר את גזית על עצמם. בעיני זו צביעות, שכן כמו במקרה של גרטל, איש לא היה מרשה לעצמו לפטור אותם באמירה "נו מה אתה כבד, הם עושים מזה שואו", לו השניים היו משדרים את ליגת האלופות או אפילו את הליגה הגרמנית השנייה. אך אם יש התעמלות במשחקים האולימפיים, סימן שהיא ספורט לכל דבר, וזה אומר כי עלינו להתייחס אליה כמו לכל ענף אחר, ולצפות לשידורים בהתאם.
כך או כך, על דבר אחד אי אפשר להתווכח: מופע הפרשנות של גזית שלשום, לנוכח הביצועים הפנומנליים של סימון ביילס וחברותיה, המחיש שוב את הבעייתיות בהיות האולימפיאדה ארוע בו גברים מפרשנים גברים וגברים מפרשנים נשים. אם היו מחלקים ציונים על יחס שיוויני לאחר, הפרשן היה מקבל אפס עגול, ובנימוקי השופטים אפשר היה לציין שורה ארוכה של ביטויים שיצאו מחרצובות לשונו נטולת הרסן: התייחסויות חוזרות ונשנות ליופין של המתחרות (רובן קטינות כזכור), הכללת כולן תחת הכותרות "בנות" ו"קטנטנות" ושלל אמירות תמוהות בנוסח "לך תבין נשים", "אל תיעלבו" וכיוצא בכך. כל זאת, כמובן, בלי שהשדרן או מישהו באולפן יטרחו לצנן או לאזן אותו.
שוב, למען ההגינות, יש להעיר כי גזית הוא לא היחיד שחטא כך. גם סיקור תחרויות ההתעמלות בתקשורת האמריקאית ניחן בסקסיזם ובשוביניזם, דבר שקומם עליו בלוגריות ועיתונאיות רבות מעבר לים. אם הפרשן ינחת לרגע מן התעופה העצמית ויקרא חלק מן הדברים שכתבו, אולי עוד יספיק לשנות גישה לקראת המפגש המחודש שלו עם ביילס והמתעמלות האחרות הערב. במקום להמציא להן כינויים ממעיטים, הוא יכול פשוט ללמוד מהן משהו: מדליות לא מקבלים על שימוש יתר בשמות תואר, אלא על עשיית המלאכה שלך כהלכה.