זה מסוג הסיפורים שהם כל כך קלאסיים, עד שהם כבר נשמעים כמו קלישאה. זה סיפור כל כך אינטנסיבי על רוח הספורט, קסם הספורט, מהדברים שקורים רק במשחקים האולימפיים - שנשמע כאילו מישהו כתב את זה והפריז בפרטים כדי להפוך את זה לדרמטי. זה סיפור שכולל גבורה, אומץ, נחישות ובעיקר השראה, עד שזה כבר מקבל אלמנטים של מיתוס, אגדת עם. הרי עצם העובדה שסנטיאגו לאנגה זכה אתמול במדליית זהב אולימפית בגיל 54 היא מאורע מופלא בפני עצמו. אדם שבמים כבר 40 שנה, באולימפיאדה השישית שלו, שמנסה שוב ושוב ולא נשבר, ורק עכשיו זוכה בתואר, היש נפלא מזה? מתברר כי במעלליו של לאנגה, המדליה היא רק פרט שולי.
קודם כל, הפרטים היבשים. השייט הארגנטינאי סנטיאגו לאנגה, 54, זכה אתמול במדליית זהב בשייט, יחד עם בת ארצו ססיליה קראנזה, בתחרות בקטגוריית נאקרה 17 בזוגות מעורבים. הוא כבר זכה בעבר בשתי מדליות ארד באתונה 2004 ובבייג'ינג 2008, אבל מעולם לא עמד בראש הפודיום, עד אתמול, לעיני קהל נרגש במרינה דה גלוריה. המשחקים האולימפיים הראשונים שלו היו בסיאול 1988, כשהיה בן 26. זו הפעם הראשונה שלו בדגם הזה, הפעם הראשונה שהוא מצטוות לאישה. זו גם הפעם הראשונה שהוא מתחרה במשחקים האולימפיים אחרי שהחלים מסרטן הריאות.
עוד בנושא
כל מה שקרה הלילה בריו: מהאתלטיקה וההתעמלות להרמת משקולות
דרק דרוין זכה בזהב בקפיצה הגובה, מקלאוד ניצח בגמר ה-110 משוכות
יניב טוכמן על השיעור שברזיל לא למדה מאירוח האולימפיאדה של בריטניה
אלי רייזמן לשליחנו: "זה כבוד עבורי לייצג את היהודים בעולם, זה מרגש"
למעשה, לאנגה חייב את חייו לספורט. האבחון למחלה לא היה נעשה אילו לא היה שייט. "ככל הנראה אם לא הייתי מטייל כל כך הרבה ולא הייתי כל כך עייף, לא היו מוצאים את זה. היה לי מזל גדול שאבחנו את זה מוקדם", אמר. זה קרה בשנה שעברה, כשהחל להתכונן לריו. הוא חש כאבים בכל הגוף, והלך להיבדק. כן, סרטן. מהר מאוד הוא עבר ניתוח. הריאה השמאלית נכרתה. הוא עבר שישה חודשים מתישים של טיפולים, שיקום, שבמהלכם חשש מהנורא מכל, אבל סירב להיכנע. "ששת החודשים האלה היו מפחידים, אבל כל הזמן התעקשתי לשמור על חיוביות", סיפר, "עכשיו כשאני מסתכל על זה לאחור, זו הייתה חוויה טובה, חשובה. נכון שהיה קשה, אבל למדתי המון".
הוא נותח בברצלונה. אחרי חמישה ימים כבר חזר לרכוב על אופניים. אחרי חודש כבר חזר לים. לסירה. למקום שמאז ומעולם העניק לו חיים, וטעם לחיים. "פילוסופיית החיים שלי וכל מה שלמדתי במהלך העיסוק שלי בספורט עזר לי מאוד. בשייט, בים, אתה לומד לסבול בצורה מסוימת. להתגבר על זמנים קשים. להישאר חזק בכל מצב ולהמשיך לדחוף קדימה".
אז הוא דחף קדימה. את הדחף הזה הוא קיבל מאבא שלו, שהיה שייט במשחקים האולימפיים בהלסינקי 1952, וסיים במקום הרביעי. סנטיאגו החל את דרכו בים בגיל 6. אביו הכריח אותו ללמוד באוניברסיטה, הוא למד חקלאות (ועד היום מתגאה בגינה שלו), אבל רק כדי שיוכל לשוט בשקט, בלי דאגות. וכאילו כדי להוסיף עוד מעט פיקנטריה לסיפור הקסום, גם הבנים של סנטיאגו (יאגו וקלאוס) נמצאים עמו בריו ומשתתפים בתחרויות השייט (דגם 49) במשחקים.
בגלל זה, על אף שהופיע כבר בחמש אולימפיאדות, הוא מודה שזו המרגשת מכולן. "עברתי את זה כבר הרבה פעמים, אבל זו מיוחדת מאוד עבורי, מעולם לא בכיתי כל כך בטקס הפתיחה, או בסיום טקס הפתיחה, או בבוקר שאחרי, רק מעצם העובדה שאני כאן עם הילדים שלי. לראות אותם מתכוננים, מתראיינים, מתרגשים יחד איתי. אני כאן חי את ההווה, אני מרגיש שזו מתנה גדולה עבורי להיות כאן, אני מרגיש כל כך בר מזל לקבל את ההזדמנות הזאת. כל חיי השייט גרם לי להיות רחוק מהילדים שלי, זה הפריד בינינו, ועכשיו זה הדבר שמחבר בינינו, עכשיו כולנו כאן ביחד, במעמד הזה, אני מתרגש רק מלדבר על זה".
מבחינה פיזית הוא מעט פגום, מבחינה רוחנית הוא בשיאו. כל יום הוא מתחיל בתרגילי יוגה במשך שעה. רק ככה הוא יכול להתמודד עם חוסר הוודאות של הים (גלים ורוח משתנים), בעזרת איזון של הראש, המחשבה והגוף. "בשייט אתה יכול להתחיל ראשון או אחרון, אתה חייב שליטה על המוח", הוא טוען, "זה ענף בודד, אין לך קהל, אנחנו רחוקים מאוד מהחוף, שייטים הם אנשים בודדים וצנועים, גם אחרי ניצחונות הם שקטים". כל משפט שלו נשמע כמו אימרה סינית של איש זן. "האולימפיאדה היא רק הקינוח, מה שחשוב זה המסע עצמו", טוען האיש שחי בעבר ארבע שנים ברציפות על סירה, אחרי שעזב את אשתו, "המהות של האולימפיאדה היא כל מה שאתה עובר בדרך, המשחקים עצמם זה רק הדובדבן שבעוגה".
לריו יש מקום חם בלבו. זו העיר שבה רשם את התחרות הראשונה בקריירה, ב-1973, לפני יותר מ-40 שנה. כדי להתכונן למשחקים, הוא עבר לריו בנובמבר 2015, ומתאמן במימי המפרץ מדי יום כדי להכיר אותם לעומק. קראנזה, שותפתו לסירה, טוענת ש"מה שאני רואה אצלו זה שכשלמישהו יש תשוקה, התשוקה הזאת יכולה לסחוב אותו חיים שלמים. בכל יום אנחנו הראשונים שיוצאים לים להתאמן, כי הוא כל הזמן רוצה להשתפר. אני אוהבת להיות לצדו, כי בכל יום אני לומדת משהו חדש".
לאנגה יודע שהספורט הציל אותו. הספורט נתן טעם לחייו. "אני כאן, כי אני אוהב את מה שאני עושה. אני ממשיך לעשות את זה כל כך הרבה זמן, כי אני אוהב את מה שאני עושה. ואני עדיין חולם על טוקיו, זה החלום שלי. כל עוד הגב שלי יאפשר את זה, כל עוד הברכיים שלי לא יתפרקו, אמשיך לשוט, אמשיך את הספורט, לא אפסיק". הבנים שלו כמובן הם המעריצים הכי גדולי שלו. "אבא שלי מפתיע אותי בכל יום", אומר יאגו לאנגה, "הרבה אנשים היו נשברים במצב שבו הוא היה, אבל הוא נלחם בכל הכוח גם אחרי הסרטן, נאבק מול יריבים צעירים, אף פעם לא מוותר. הוא פשוט חזק מאוד מנטלית".
לשיוט המדליות המכריע הוא עלה עם תקוות, אבל ציפיות. אחרי הזכייה בזהב הוא הודה ש"קיוויתי לזה, שאפתי לזה, אבל כבר לא האמנתי שנסיים במקום הראשון. היה שיוט קשה מאוד, מאבק קשה מאוד על המקום הראשון, זה היה לא ייאמן". עכשיו הוא כבר יודע שהוא הפך לסיפור, לאדם מעורר השראה. "אין לי מילים לתאר את האהבה שקיבלנו, מכל מקום", הוא אומר, "שאפתי לזכות במדליית זהב עוד משנות ה-80. אין ספק, עבדתי בשביל זה הרבה מאוד שנים".