מרחק שלוש דקות נסיעה מהפארק האולימפי נמצא הפביליון: קומפלקס ובו שישה האנגרים גדולים שהוסבו לטובת התחרויות. מזכיר את גני התערוכה שלנו על שדרות רוקח בתל אביב, אבל הרבה יותר גדול ופי כמה יותר מפואר. הפביליון ממוקם בדיוק באמצע על הדרך שבין הכפר האולימפי בו מתאכסנים הספורטאים לבין הפארק בו עדיין נערכות לא מעט תחרויות. אתמול (שלישי) בערב נערכו שם מספר לא מבוטל של גמרים וחצאי גמרים. הרמת משקולות, בדמינטון, טניס שולחן אבל מעל כולם האגרוף.
באולם מספר 6 לא היה כיסא פנוי כשרובסון קונססאו נכנס לזירה לקרב חייו מול סופייאן אומייאה הצרפתי. רובסון, כפי שהם שאגו בשמו לאורך כל הקרב, סחב את כל ברזיל על גבו. 60 קילוגרם של שרירים ומכות מהירות כברק. כל ברזיל הייתה מאחוריו, מחכה למדליית זהב ראשונה במשחקים האולימפיים מאז ומעולם באגרוף. האלפים ביציעים לא היו נותנים לשופטים לתת את הזהב לצרפתי, גם אם רובסון היה מופל בנוק אאוט. אבל גם בלי הקהל סביר להניח שרובסון היה מנצח את הקרב. הוא היה מהיר וחזק יותר מאומייאה, בשחזור של הקרב בין צרפתי אחר לאבינאלי שגם הפסיד את הבכורה ליריב המקומי טייאגו דה סילבה לילה קודם בקפיצה במוט.
במקביל לאגרוף באולם מספר 2 בפביליון, לאשה טאלאקחאדזה הגיאורגי שבר שיא עולם ותיק מאוד של האיראני חוסיין רזיה זאדה בהרמת משקולות. מדובר במשקל החופשי בו המשקולנים יכולים לשקול מעל 105 קילוגרם, אבל רובם הרבה יותר קרובים ל-150. טאלאקחאדזה הרים משקל כולל של 473 קילוגרם בהנפה ובדחיקה יחד, קילו אחד יותר מהשיא של האיראני מסידני 2000.
איגור אולשנצקי הישראלי הרים באותה קטגוריית משקל כבד 101 קילו פחות מהגיאורגי. אבל אולשנצקי לא הגיע לכאן כדי לקחת מדליה. הוא הגיע כדי להחזיר את ענף המשקולות לקדמת הבמה, והבמה על פי מאמנו יורי אוליאזנר צריכה להכיל בעוד ארבע שנים בטוקיו 2020 שלושה משקולנים לפחות.
אוליאזנר היה חוויה מאחורי הקלעים וליד הבמה. עם שפם עבות, סטייל ילדי סטאלין, הפך אוליאזנר למקבילה הגברית של הסבתא אנס בות'ה, המאמנת בת ה-74 של וייד ואן ניקרק ששבר את שיא העולם ב-400 מטר באצטדיון האולימפי. אולשנצקי לא שבר שיא עולם, אפילו לא את השיא האישי שלו\ אבל בכל פעם שהצליח להרים בהצלחה איזשהו משקל, רצית לחבק אותו מהיציע. וכשהפיל את המשקולות כי הן היו כבדות מדי רצית רק לנחם ולהרגיע כי זה ממש כבד ומי צריך לשבור את הגב שלו בשביל השיגעון הזה שנקרא הרמת משקולות.
"לא כואב לי הגב, רק קצת הרגליים", אמר אולשנצקי בעברית רצוצה. "התרגשתי מאוד לפני היום הזה. לא ישנתי בלילה בכלל. אולימפיאדה ראשונה בשבילי וזה משהו אחר ממה שהתרגלתי אליו". בקבוצה שלו, זאת שנחשבת פחות איכותית במשקל החופשי, הוא סיים תשיעי לפני יריבים מסלובקיה ואוקראינה ובכך למעשה טמון ההישג שלו ושל אוליאזנר, אחד האנשים הכי חביבים כאן במשלחת הישראלית לריו.
באולמות האחרים בפביליון שיחקו בדמינטון וטניס שולחן אתמול בערב, ענפים שהשליטה בהם היא של אנשי המזרח הרחוק. בטניס שולחן אווירת בית קברות. סינית נגד גרמנייה שנראית יותר סינית מאהרוני. אחרי חמש דקות העיניים מהיציע כבר לא מצליחות לראות את הכדור והראש צריך אופטלגין. מי שמחזיק מעמד עד הסוף, כל הכבוד לו. אולם הבדמינטון ליד היה קצת יותר רועש בעיקר מכיוון ההודים שדחפו את הספורטאית שלהם קדימה. כאן כבר רואים את כדור הנוצה היטב גם מהיציע ואפשר להבין למה מישה זילברמן מתעקש להחזיק לבד את העסק כי יש פה איזה קטע מיוחד.
הברזילאים ינסו היום לדחוף את הספורטאים שלהם לנצח את רון אטיאס ואילנה קרטיש. על הנייר אטיאס וקרטיש איכותיים יותר אבל בענפים האלה יש משמעות גדולה לקהל ביתי תומך. אם קרטיש ואטיאס יעברו את שמינית הגמר, הם לא יהיו רחוקים ממדליה. אחרי כמה ימים של נפילת מתח ולקראת הפיניש של ריו, ישראל שוב דרוכה.