ברוכים הבאים למופע של יוסאין: עוד לילה אולימפי לפנתיאון של בולט

המצלמה התמקדה ביוסאין בולט עוד הרבה לפני שהוא נכנס לאצטדיון. גם כשהוא לא מתחרה, גם כשבאצטדיון יש תחרויות גמר אולימפיות, הוא הדבר הכי מעניין בעולם הספורט, שלא לומר באתלטיקה. הוא התחמם לגמר ה-200, עם כובע מצחייה ואוזניות, מתח את השרירים, ופתאום התחיל לרקוד. אין הכוונה לתנועות קטנות תוך כדי מתיחות, אלא לריקוד ממש, נענוע של האגן והרגליים בקצב, תוך כדי חיוך מופגן. הבן אדם רוק סטאר.

הכל אצלו קול, קולח, כמו שצריך. לכן כשמשווים אותו לגדולים מכולם, ספירת המדליות היא רק חלק מהסיפור. זו ההתרגשות שהוא יוצר, התחושה שאתה רואה תופעה חד פעמית. זו העובדה שאי אפשר להוריד ממנו את העיניים, שכל השאר נעלמים, שדקות ארוכות אחרי המרוץ אתה נזכר לבדוק מי יצא שני ומי שלישי. "אני מנסה להיכנס לרשימת הענקים, שכוללת את מוחמד עלי ופלה", אמר אתמול אחרי הניצחון, כששוב הקהל מסביבו בשיגעון ומאות המצלמות מתמקדות רק בו, "אחרי המשחקים האלה בריו אהיה איתם באותה סירה".

המספרים מדברים בעד עצמם. הוא הראשון אי פעם שזוכה שלוש פעמים רצוף ב-200 מטר במשחקים האולימפיים, והראשון אי פעם שזוכה בזהב באותה תחרות (200 מטר) בשבע תחרויות בכירות רצופות (אולימפיאדה ואליפויות עולם). עם שמונה מדליות זהב, כרגע רק לקרל לואיס ולפאבו נורמי (פינלנד) יש יותר ממנו באתלטיקה (לשניהם יש תשע), אבל גם הוא יודע שזה הרבה מעבר למספרים. "אני כבר לא צריך להוכיח כלום יותר", הוא יודע, "מה עוד אני צריך לעשות כדי להראות לעולם שאני הגדול מכולם?".

עוד בנושא:

יוסאין בולט שוב זכה בזהב אולימפי ב-200 מטר
בולט התאכזב מהתוצאה בגמר הריצה ל-200 מטר

הלילה בולט שוב צמרר את האצטדיון האולימפי, שאחרי כמה ימים עם כמות מאכזבת של קהל התמלא רק לכבודו. כשהגשם התחיל לרדת, אנשים זעמו על שערי השמים, איך הם מעזים להיפתח לפני אירוע כל כך חשוב, למה להפריע למלך. בהצגת המתחרים הוא שוב נתן את ההצגה שלו, עם הפרצופים והחיוכים, אחרי הניצחון הוא חגג דקות ארוכות עם מעריציו. כשהוא עשה את תנועת הברק הקלאסית שלו, הקהל כבר השתולל. כמו ילדים קטנים, שרק מחכים שגיבור העל יעשה את המוב שלו.

לפני המרוץ הוא הבטיח "משהו מיוחד", אמר שיוכל לשבור את השיא עולמי המדהים שלו (19.19), אבל נראה מאוכזב מהתוצאה שקבע, 19.78 שניות. "העובדה שהגעתי לפה וביצעתי את המשימה שלי היא תחושה נפלאה", אמר, "לא הייתי מרוצה מהזמן, אבל אני שמח שיש זהב, זה הדבר העיקרי". אפשר גם להבין למה הוא כבר מדבר על הסוף. הוא מעבר לשיאו. בגיל 29 ו-363 ימים, הוא הפך למבוגר אי פעם שזוכה ב-200 מטר. הפעם בולט זינק בצורה מצוינת, ואם במרוצים קודמים הוא השתמש במהירות האדירה שלו כדי לסגור פערים ולנצח, הפעם הוא הוליך כבר מההתחלה בצורה משמעותית, אבל לא הצליח לנצל את זה לזמן יוצא דופן. גם הוא הודה ש"בסיבוב רצתי חזק מאוד, אבל בישורת הגוף שלי כבר לא הגיב. אני מזדקן".

הסוף קרוב. הוא טוען ש"כל אחת מהמדליות שלי מיוחדת, אבל ריצת ה-200 מטר היא המועדפת עליי, תמיד יש עליה פוקוס מיוחד, אני מרגיש הקלה שניצחתי", כאילו כבר מתחיל שלב הסיכומים. הוא נהנה מהניצחונות, נהנה מהתחרויות, סביר להניח שהוא גם מכור לתשומת הלב, אבל גם לא ירצה לקלקל את המאזן המושלם שלו. כשנשאל אם אלו אכן המשחקים האולימפיים האחרונים שלו, כפי שטען לפניהם, אמר "אני רוצה להגיד שכן. אני חושב שהם האחרונים". אפשר רק לדמיין את הריק שיישאר אחריו.

"These guys are good", קראה בעבר הפרסומת של פוקס לשידורי הגולף של הערוץ, פרסומת שהציגה נתונים יבשים שממחישים עד כמה החבר'ה האלה טובים, ומאחר שהקהל הרחב בארה"ב משחק גולף ומכיר גולף, הוא יודע להעריך את המספרים ואת היכולות של המקצוענים, וצופה בהם בפרספקטיבה הנכונה, כי החבר'ה האלה באמת טובים, וחשוב לנו שתדעו את זה ושתבינו עד כמה.

אחת הבעיות של האתלטיקה היא המרחק של הקהל מהענפים בתחרויות. אדם שצופה בזריקת דיסקוס לא ממש יודע להעריך את איכות התוצאה, האם 70 מטר זה טוב או רע, האם 20 מטר להדיפת כדור ברזל זה איכותי, כמה רחוק זה 60 מטר להטלת כידון. אז הנה הצעה לאיגוד האתלטיקה העולמי: כל אדם שנכנס לאצטדיון, חייב להחזיק ביד כדור ברזל, כדי להרגיש כמה הוא כבד, ואחר כך חובה עליו לנסות להדוף אותו, בוא נראה אם הוא עובר שבעה או שמונה מטרים, שיידע להעריך, שיבין עד כמה האנשים האלה סוסים, כמה זה קשה להדוף כדור ברזל למרחק של 20 מטר. אולי גם שיירד פעם אחת לדשא, מה קרה, שיחזיק פעם אחת בחיים שלו כידון, שינסה להטיל אותו, בוא נראה מה הוא מסוגל, שיקלוט על בשרו כמה הם מיומנים. שירוץ פעם אחת 100 מטר ויגלה שזה לא קצר כמו שזה נראה, אולי גם יעמוד קרוב לפני הפיניש של רצי ה-1,500, שיבין שהוא לא עומד בקצב שלהם גם ל-30 מטר. החבר'ה האלה טובים.

בגלל זה כל כך חשוב להיות באצטדיון, ועדיף שכמה שיותר קרוב. כמו שאין תחליף לצפייה מהשורות הראשונות במשחק צ'מפיונשיפ כדי להבין כמה עוצמתי הוא הכדורגל האנגלי (עד שאתה לא מרגיש את הרוח מהגליץ' של הבלם), כך גם חשוב להיות באצטדיון אתלטיקה, להביט בו מלמעלה, לקבל פרופורציות, לראות מרחוק את הנשים שנראות פצפונות, ולהידהם מעד כמה רחוק הן הטילו את הכידון, כמה גבוה הוא עלה לשמים, ואיזה מרחק עצום הוא עבר. ואז לעמוד קרוב לריאן קראוזר, שזכה בזהב בכדור ברזל, לראות הר אדם בגובה 2.01, ולהבין כמה אלמנטים פיזיים וטכניים צריכים להשתלב כדי להיות הטוב בעולם, אלוף העולם.

• העיניים כבר כל כך רגילות לראות אתלטים צנומים בריצת ה-1,500 מטר, עד שזה נראה ממש מעוות שהחבר'ה מהקרב 10 רצים 1,500, עם הגופות החסונים שלהם שנעים בכבדות (יחסית) על המסלול. אחרי הקרבות המתישים והמגוונים, אחרי הקפיצות והריצות וההטלות, הם מגיעים לתחרות האחרונה, לריצה המתישה והמורכבת מבחינת מאמץ וטקטיקה, ובסיומה כולם, אחד אחרי השני, קרסו על המסלול ונשכבו דקות ארוכות בניסיון להסדיר את הנשימה. אחר כך הם עברו כקבוצה אחת, הקיפו את האצטדיון, וזכו לתשואות מהקהל. בדרך כלל רק המדליסטים זוכים לסיבוב ניצחון, אבל הפעם הם זוכים להכרה ביחד, כחבורה, כאילו הקהל לרגע מצליח להבין, לקלוט, שמולו עומדים ספורטאים מיוחדים, לוחמי הקרב 10.

• לאט לאט, ככל שעובר הזמן, יש כבר השקה בין הנעימה (המרגשת!) שקודמת לטקס המדליות לבין ההמנון האמריקאי. מי שהגיע אתמול לאצטדיון האולימפי שמע את ההמנון הזה שוב ושוב, ואלו שיגיעו מחר ישמעו אותו שוב ושוב, אחרי הניצחונות של ארה"ב בכדור ברזל, 400 מטר משוכות וקרב 10, ונדמה שדגל הפסים והכוכבים מורם פה ללא הפסקה, כאילו אין טעם לקפל אותו או להוריד אותו מראש התורן. אחרי מייקל פלפס וסימון ביילס בשחייה ובהתעמלות, האמריקאים ממחישים עליונות מוחלטת גם באתלטיקה, במגוון של תחומים, יום אחרי יום, ומצליחים להשכיח את הפרשה הכי אומללה, תמוהה ומביכה במשחקים – ריאן לוכטה והשיכורים.

עוד בנושא:

איטון, קראוזר ומוחמד העניקו לארה"ב מדליות זהב נוספות באתלטיקה
ארה"ב מתביישת בריאן לוכטה וחבריו