צפו במשדר האולימפי היומי מאולפן וואלה! NEWS
בדממה, חמש המתעמלות האומנותיות של ישראל עברו במסלול המיועד לשאלות התקשורת. הן לא עצרו לרגע, לא חייכו, לא נופפו לשלום לעיתונאים, שהמתינו לשמוע מה יש להן לומר על יום המוקדמות שהסתיים בהצלחה או על יום הגמר שמצפה להן היום (ראשון).
"הן הולכות עכשיו לאימון", הבהירה דוברת המשלחת, "הן לא ידברו עד אחרי הגמר". המנהל המקצועי ירד מאוחר יותר מהיציע וניסה להסביר: "הן באמת הולכות עכשיו לאימון, כי כך הן רגילות. אני לא יודע כמה זמן יימשך האימון ועל מה בדיוק הן תעבודנה, אבל רבותיי, מדובר במקצועניות מהדרגה הגבוהה ביותר ואחרי יום כזה, כשכולנו נתפזר לעיסוקים הבאים שלנו, הן תמשכנה לעבוד. לחזק את מה שלא היה טוב, לעבוד על מה שדורש שיפור ואולי גם לשחרר את השרירים. כל מה שצריך כדי להתכונן טוב ליום החשוב שלהן".
יום התחרות האחרון של האולימפיאדה הוא אכן היום החשוב של בנות ההתעמלות האמנותית, אבל הוא גם היום החשוב של המשלחת הישראלית ושל הוועד האולימפי. שתי מדליות ארד כבר הגיעו לארץ, אבל במשלחת לריו רושמים גם הרבה הופעות צורמות. יותר מדי פעמים השתמשו כאן בשבועיים האחרונים בשורש א.כ.ז.ב, על הטיותיו השונות. אלכס שטילוב, יעקב טומרקין, נטע ריבקין, סרגיי ריכטר, אילנה קרטיש, רון אטיאס. כולם ראו את עצמם כמועמדים להגיע הרבה יותר רחוק. הם סומנו כמועמדים לגמרים לפחות, אבל לא עשו זאת. רשימת הגמרים של המשלחת כוללת אולי חצי ממה שתוכנן, כך שהפיניש של היום הוא האלמנט הכי חשוב שיכולות בנות ההתעמלות לייצר עבור הוועד האולימפי. כשהן יעלו היום אל המשטח באולם ההתעמלות שבפארק האולימפי הן ייצגו לא רק את הענף שלהן ואת עצמן, אלא את כל הספורט האולימפי, שצריך עוד הוכחת יכולת מלבד מה שסיפקו כאן הג'ודאים.
עוד בנושא:
נבחרת ההתעמלות האמנותית עלתה לגמר
היום לא צפוי להיות פשוט. התחרות על המדליה קשה במיוחד. אחרי שהבנות עזבו אתמול לטובת האימון שתוכנן להן, עלו המתעמלות לגמר היחידות. נטע ריבקין הייתה ודאי נותנת הכול כדי להיות שם, אבל היא לא צלחה את המוקדמות. שתי מתעמלות מרוסיה לקחו את הזהב והכסף. מרגריטה מאמון ויאנה קודרייצבה לקחו את התחרות והשאירו לאוקראינית ג'ניה ריזאטדינובה רק את הארד. במקומות 5-6 היו שתי מתעמלות מבלארוס ובהמשך, מתעמלות מבולגריה וספרד.
כל המתעמלות הללו יצגו מדינות מולן ישראל תתמודד היום. ספרד הפתיעה אתמול בתחרות הקבוצתית וסיימה את המוקדמות ראשונה, כאשר אחריה היו רוסיה, המועמדת הברורה לזהב, בלארוס ויפן, שמתכוננת דרך ריו לאולימפיאדה הביתית שלה בטוקיו בעוד ארבע שנים. נקודה אחת בלבד הפרידה בין ישראל במקום השישי לאוקראינה, שנכנסה אחרונה מהמוקדמות לגמר ונקודה בלבד הפרידה בין ישראל לספרד, שתעלה היום ראשונה לתרגילים. ההבדלים בין הנבחרות דקים במיוחד והעובדה שישראל ביניהן מלמדת עד כמה הענף הזה התקדם אצלנו. "צריך להבין שזה גמר קבוצתי", אמר גילי לוסטיג, לפני שעזב את הפארק האולימפי, "זה לא מקצוע אינדיבידואלי. אנחנו בגמר קבוצתי והוא הרבה יותר קשה".
לא ברור אם המתעמלות הללו יהיו גם אלה שייצגו את ישראל בטוקיו ולכן, אם האולימפיאדה הזו תסתיים ללא מדליה, הכאב והאכזבה יהיו גדולים. שנה היא נצח במונחים של התעמלות אמנותית, כל שכן בנבחרת, שם צריכה להיות התאמה מושלמת בין המתעמלות ותיאום עליו עובדים בכל יום 10 שעות לפחות. שני התרגילים שביצעו בנות הנבחרת אתמול היו באיכות גבוהה מאוד. דרגת הקושי לא הייתה הגבוהה ביותר, אבל היום הן מציגות את אותם תרגילים, כך שאין יותר מדי דרך לשחק עם הציון.
המאמנות אירה ויגדורצ'יק ואילנה זוסמן לא הסבירו אתמול מה עבד פחות טוב במוקדמות ומה צריך להיות הרבה יותר טוב בגמר, אך על פי הציונים, ברור שיש מקום לתקן את תרגיל הסרט ולקוות לפחות לתרגיל חישוקים ואלות באיכות דומה. "צריך להודות, לא פחות משנחזיק אצבעות לתרגילים הטובים שלנו, נקווה שהאחרות יפשלו", אמר דני אורן, "זה חלק מהעניין וצריך לומר את האמת. אם אנחנו רוצים לצאת מכאן עם מדליה, אנחנו צריכים להיות מושלמים ושהאחרים ימעדו". הכי אמיתי, הכי פשוט, הכי ישראלי.
ניימאר קיבל הלילה אינספור קלוז אפים במרקאנה, אבל גם יוסאין בולט, שישב ביציע, זכה לתשומת לב בלתי פוסקת וכל 10 דקות בערך חיפש אותו הבמאי. עם כובע אופנתי ומשקפיים שחורים, נראה היה כי הוא האוהד מספר 1 של ברזיל.
כמה אהבה קיבל בולט בריו. אפילו הוא לא האמין שזה מה שיצפה לו. לצד התמיכה באתלטים המקומיים, ליוו אותו הברזילאים למן השנייה הראשונה בה נחת. מהמשחק הוא כנראה נהנה קצת פחות. אין לו סבלנות ל-10 שניות על המסלול, אז ל-120 דקות ללא הכרעה?
לפרקים, נדמה היה שכל ריו נמצאת במרקאנה, אבל העיר הזו כל כך עוצמתית וגדולה, שבזמן המשחק כמעט כל פינה בה הייתה שוקקת, כאילו מדובר בעוד לילה רגיל. ברצועת החוף שמתחת למסעדת הבשרים פוגו דה צ'או, שיחקו מאות אנשים כדורגל, בזמן שנשרקה השריקה לפתיחת המשחק. אף אחד לא עצר ב-17:30 שעון מקומי כדי לחפש טלוויזיה. בבר קולומביה, על הדרך מרובע לאפה לכיוון האצטדיון, התורים היו באורך הרגיל בשביל עוד דרינק והריקוד שאחרי. זו ברזיל וזו ריו והלילה היא תסיים את אירוח העולם אחרי שלרגע לא שינתה את דרכה ואת אורחות חייה בשישה עשר הימים שחלפו.
הרבה שחקנים בכו על הדשא. אף אחד לא בכה כל כך הרבה זמן כמו ניימאר. אי אפשר היה להרגיע אותו. כמה לחץ היה עליו. כמה מתח החזיק בתוכו כשניגש לבעוט את הבעיטה המכריעה. הוא לא היה על הדשא באותה תבוסה ארורה לגרמניה, אבל כל מורשת הכדורגל של ברזיל היתה מונחת על כתפיו הצנומות. בברצלונה הוא כינור שלישי למסי וללואיס סוארס. כאן זה שלו והוא האחראי על המדליה הכי חשובה של הברזילאים באולימפיאדה. עכשיו אפשר לכבות את האורות על המשחקים האולימפיים ולפזר את כולם הביתה.