רשמית, רק שני נציגים של המשלחת הישראלית לאולימפיאדה חזרו ממנה עם מדליה. אך למעשה, צריך להוסיף אל ג'רבי וששון מדליסטית נוספת: מירי נבו, שמיצבה בריו 2016 את מעמדה כאחת מטובות שדרי ושדרניות הספורט בארץ.
לא רק לתקשורת הספורט יש מה ללמוד ממנה, אלא לתרבות הספורט כולה. אם כולם היו מתכוננים למשחקים האולימפיים במידה כזו של רצינות ומקצועיות ואז מיישמים את ההכנה היסודית באופן כה רהוט ומיומן, באמת היינו חוזרים עם עוד מדליה.
נבו, כזכור, היא מי שזכתה לשדר את שתי המדליות שכן קיבלנו, ואף שהיתה יכולה להשתמש בכך כדי לנסות לגנוב את ההצגה כפי שרבים עשו לפניה, היא נהגה ובצניעות ונמנעה מכך. יש בספורט הישראלי אנשים שעד היום לא יניחו לנו ללכת בלי לשמוע על הישג כלשהו שהתכבדו בו בשנות השבעים. השדרנית האצילית, לעומת זאת, לא התפלשה בזרי הדפנה ולו שנייה מיותרת אחת.
נבו גם לא התאמצה בכוח להיות ויראלית, ובניגוד לשדרנים אחרים מן האולימפיאדה הזו, לא תמצאו ביוטיוב סרטונים שלה מנציחה רגעי שיא. אחרים, לאורך השנים, התחזו לנינים רוחניים של אליעזר בן-יהודה וכפו על שניות התהילה מטבעות לשון מומצאים שלהם. לה, לא בער שיזכרו מהשידור את המצאותיה הלשוניות.
עוד בנושא
המספרים של ריו 2016: שליטה אמריקאית, שיאים בריטים, וכל שיאי העולם
הציטוטים של ריו 2016: ההצהרה של בולט, המאמן שהשתגע מכעס
התמונות של ריו 2016: החגיגות, הדמעות, הדרמות , הביצועים והאווירה
ארצות הברית חוגגת עם הדרים טים: "נמאס לנו להיות כל כך דומיננטיים"
והכי לא מובן מאליו: ברזיל היא לא סתם עוד מדינה בשביל נבו, אלא הארץ בה גדלה, כך שמבחינתה החוויה היתה מרגשת גם באופן אישי. ובכל זאת, אף שלבטח הפיתוי היה גדול, לא שמענו אותה מנכסת לעצמה את זמן השידור כדי לחלוק עמנו חוויות ילדות, להשוויץ בפורטוגזית, להתרברב בידע כללי או להפגיז בניים-דרופינג. הכל, מתוך ההבנה שעם כל הכבוד, גם ביצועים כושלים של קיאק קזחי אלמוני יהיו רלוונטיים ומעניינים יותר מאשר סיפורי הסבתא של השדרנים.
ומעבר לכך, השידור של נבו פשוט היה טוב, רהוט, נעים, זורם, ספורטיבי ורגוע. היא הצטיינה גם ברגעי ההצלחה של הנציגים הישראלים וגם בשעות הכישלון שלהם, ואף פעם לא התלהמה: לא לכאן ולא לכאן. לרגע צופי ערוץ הספורט לא נדרשו לחפש את השלט כדי להחליש, כיוון שהשדרית הקפידה לשמור את הדציבלים בגבולות מתקבלים על הדעת.
אם נבו היתה משדרת את הנצחון ההוא בפארק דה-פרנס, איש לא היה נדרש לומר לה "מירי, תירגעי". אולי בזכות עברה כזמרת, היא הפגינה פעם אחר פעם שליטה בטווח הווקאלי, ולא מזייפת.
הכישורים וקור הרוח של נבו סייעו לה גם לזנק מעל הבור שבערוץ הספורט טמנו לה, עת התקמצנו לשלוח פרשן או פרשנית לתחרויות ההתעמלות האמנותית, אף שהן היו מן המרכזיות במסע המשלחת שלנו לריו.
לפיכך, נאלצה השדרנית לאלתר תיאום עם הסייד-קיק שישבה באולפן הממוזג בארץ, ועוד התגלתה כמי שסגנון דיבורה הלחשני הולם יותר מבזקי תנועה בשידורי מוזיקה ליליים. מישהי אחרת היתה מועדת על המשטח או מפילה את הסרט, אך נבו השכילה רוב הזמן למנוע מבוכות ובמו ידיה וקולה להגיש את תחרויות ההתעמלות האמנותיות באופן הכי מהוקצע שאפשר.
ועכשיו זה נגמר, ולתחושת ההקלה מכך שכבר לא צריך להתעורר לפנות בוקר וגם לא להעמיד פנים כי אנו שולטים בחוקים של שלל ענפים סבוכים, מצטרפת גם ריקנות כבדה ומעציבה. זו תגבר, אם נגלה כי בשובה מריו, תאלץ נבו להסתפק בהגשת מהדורת :חדשות הספורט:, במקום לתפוס את מקומה הטבעי בערוץ.
אין שום סיבה שנבו תישאר כלואה בגטו של אחת עשרה בלילה. היא יכולה וצריכה להוביל גם משדרים מרכזיים יותר. עברו הימים בהם ילדי אייטיז נרעשו מכך שאורלי יניב מגישה את :מבט ספורט: ומזה שיש את רינה מצליח ב:שירים ושערים:. הגיע הזמן לשנות את התפיסה לפיה נשים יכולות לכל היותר לשדר מן הקווים בכדורגל ובכדורסל, ולהוביל את השידור רק אם מדובר בענפים שנתפסים כאזוטריים למדי.
הרכבת האווירית מברזיל כבר בדרכה והמשחקים האולימפיים נעלמו כלא היו, אבל המורשת שלהם צריכה ללוות אותנו בארבע השנים שנותרו עד טוקיו. את האיפון הטלוויזיוני שנבו עשתה בריו, צריך לאפשר לה לשחזר גם בסמי עופר, במנורה מבטחים ואפילו בקודש המקדשים הישראלי, הקאמפ-נואו. ואז, כמו בשיר שהתנגן אחרי הזכייה של ירדן ג'רבי במדליה, באמת תהיה פה מהפכה של שמחה.