1) הנה שוב מגיעה לה התקופה המוזרה הזאת, שבה אנחנו תולים את כל התקוות ומניחים את כל משא הכבוד הלאומי על כתפיהם של ספורטאים אלמונים, שעל רובם לא שמענו עד לפני יומיים, ובטח שלא יהיה אכפת לנו מהם יומיים אחר כך. תקופה מוזרה, משעשעת, שבה אנחנו צמאים למידע על תחרויות שביום יום לא מעניינים את קצה הזרת, ולפתע צופים בהן כאילו חיינו תלויים בזה. ענפים שחלקנו בזים להם, מלגלגים עליהם, לא טורחים לקרוא עליהם ולו שורה אחת, אפילו מדורי הספורט מציבים אותם בתחתית סדר החשיבות - ופתאום הם מרכז עולמנו, גאוות חיינו, כותרות ראשיות, פותחי מהדורות. איזה כיף באולימפיאדה.
2) הפעם אין קהל. היציעים ריקים. התחרות תחל בתחושת חמיצות קלה. טקס הפתיחה יהיה נטול אנרגיות ונפנופים. גם הספורטאים וגם הצופים בבית יתלוננו, חלקם יגידו ש"זה לא זה" ו"מה הטעם" ו"עדיף היה אילו בלה בלה בלה" - אבל מהר מאוד נמצא את עצמנו נשאבים ל"ענפים הנוספים". לפתע אדם שם לב שהוא כבר רואה שעה וחצי רצוף קפיצות למים. ולא רק שהוא רואה קפיצות למים, אלא גם נהיה מומחה לעניין, בוחן את גודל השפריץ בכניסה לבריכה, ולמעשה אף מרגיש שהוא יכול להיות שופט בעצמו. עוברים לאולם ההתעמלות, והנה אנחנו שופטי התעמלות, ההוא לא יישר רגליים באוויר, ההיא זייפה בנחיתה, וחבל, אנחנו בעד כולכם. רק אל תיפלו.
3) באיזשהו שלב יתחיל השלב של ההתעסקות בשדרים. פלוני יאמר שהוא מתגעגע לגרטל, ואחר יאמר שלא היה ולא יהיה כמו מאיר איינשטיין באתלטיקה, המבוגרים ידברו בערגה על ד"ר גלעד ויינגרטן וג'קי וישנייה, אבל בסך הכל יהיה בסדר. נשארים בבריכה, מתמסרים לתחרויות ולכתפיים הרחבות, עוברים לאולם ההתעמלות לנערות המכווצות עם החיוכים המעוותים והמאמנים המפחידים, משם מזגזגים לטורנירי הפינג פונג והבדמינטון, קופצים לאולם הסיף ולמרימי המשקולות, ובכל רגע לנגד עינינו אנשים ברגעי השיא שלהם, מגשימים את חלום חייהם.
4) מהר מאוד תחרויות הג'ודו משתלטות לנו על החיים, ועמן הטירוף הישראלי. ווזארי, יריב אוזבקי, לשעבר אלוף אירופה. החוקים, העונשים, בית הניחומים, הפסיד בקרב על הארד. ואז - מדליה! שיגעון. דמעות. בנט מתקשר בשידור חי. הנשיא בממתינה. ניידת שידור מחוץ לבית ההורים, צמאים למילה מהאמא. למחרת הג'ודוקא יוכתר לגיבור לאומי ופרצופו יתנוסס על שער העיתונים. מסיבות עיתונאים, קבלת פנים ממלכתית בשדה, שר הספורט ומיליוני עסקנים חוגגים ומברכים ורוכבים על ההצלחה ולוקחים עליה בעלות. התוצאה: גם השמחה תמיד מהולה במועקה ותחושת סלידה.
5) בשלב הזה מתחיל דיון על הפרובינציאליות הישראלית והפטריוטיות הקיצונית, ומיד מבהירים לנו שככה זה עובד בכל העולם, כולם משדרים רק את הספורטאים שלהם, כולם חסרי פרופורציות, רק אצלנו זה חסר תרבות. זה כנראה שילוב ישראלי ייחודי של לאומיות, תחושת נחיתות, צמא להכרה וגאווה בינלאומית, שמשולבים יחד עם תקשורת צהובה ומתלהמת שנהנית לנפח ולהגזים. אחרי כל השנים זה כבר מרגיש כאילו אנחנו מתוכנתים להתחרפנות כוללת בהצלחות והלקאה עצמית באכזבות.
6) כי הבעיה הגדולה יותר היא ב"כישלונות". במפחי הנפש. הזלזול במפסידים. היחס לאלה שלא זכו במדליה. אנשים שעד אתמול לא ידענו מי הם, ופתאום מתאכזבים מהם, כועסים עליהם. מכנים אותם "לוזרים". לדוגמה שחיין שקבע קריטריון אולימפי, בחור צעיר שהשקיע את כל חייו בשחייה ובאימונים והצליח להיות אחד מעשרות בודדים שהצליחו להעפיל למשחקים, ואז מסיים רק במקום ה-22. התחושה היא שהוא בייש אותנו, לא פחות. או למשל תריאתלט, שכל אדם שרץ, שוחה או רוכב רואה את התוצאות שלו ונדהם, ואז במשחקים הוא מסיים רק במקום ה-45. תגיד, בשביל זה שלחנו אותך? לא חבל על הכסף? וכך הגאווה הלאומית, משולבת עם בורות ורישעות, הופכת לקללה.
7) המשחקים נמשכים, ואין יום בלי סיפור אנושי קורע לב. ארגנטינאי שהחלים מסרטן וזכה במדליה כנגד כל הסיכויים. ילדת פלא ליטאית שמדהימה את העולם. צרפתייה שנפצעת באמצע התחרות ומשלימה את ההקפה כשהיא מתייפחת בבכי. כולם בוכים, כל הזמן. המנצחים בוכים, המפסידים בוכים. מייבבים על הפודיום, מתייפחים בהמנונים. עבודה קשה של חיים שלמים מתנקזת לרגע אחד, איך אפשר שלא להתפרק.
8) טורניר הכדורסל חלומי, איזה יופי של נבחרות. כדורעף נשים, איזה תענוג. כדוריד, גלישה, שייט, קשתות, סוסים, אופניים, הוקי שדה וקייאקים, כמה איכות, כמה גיוון. נבחרת הבייסבול "הישראלית" מביאה מדליה, והתחושה מבלבלת, לא ברור כמה צריך לשמוח. מגיעים לאתלטיקה, מלכת הספורט, תחרות הקפיצה לגובה, ואני רק חושב על אריק איינשטיין.
9) במקביל נמשכים הדיווחים מהכדורגל הישראלי. עוד חוזה מופרך נחתם, עוד מפגש מסקרן בין קבוצה ישראלית ליריבה ממונטנגרו, והתחושה היא של נוזל עכור באמצע חגיגה טהורה. שיאי עולם נקבעים בחגיגת הספורט הגדולה בעולם, והכותרות הראשיות הן ציטוט של משה חוגג. לא תיתנו לנו שבועיים שקט? למה לערבב בין העולמות?
10) אנחנו קרבים לסוף, תשושים ועייפים, לינוי אשרם עולה, ומדינה שלמה מתפללת שתתפוס את החישוק. אירה ויגדורצ'יק מדברת, ומעוררת הערצה ואימה במקביל. נבחרת ההתעמלות נותנת את התרגיל שלה, וכולם שמחים עבור הבנות שזה נגמר, הן יכולות להתחיל לחיות. במקביל מתחולל הדיון הקבוע: האם שחייה צורנית והתעמלות אמנותית הן ספורט? וכן, השאלה הזאת לא פעם נשאלת על ידי אנשים שמתעניינים בגביע הטוטו. והנה הכל נגמר, טקס סיום, הלפיד בדרכו לפריז, ואתה כמו אדם על ערש דווי, מתחרט ומצר על כל מה שפספסת, ומוקיר תודה.