מזל שיש אולימפיאדה, פעם בכמה שנים, כדי שניזכר שיש פה ספורט נשים ושהוא לא רע בכלל. למעשה, הוא יותר הישגי מרוב ענפי הספורט שבהם גברים עושים דברים עם כדור בצורה פחות מוצלחת מהגויים. אבישג סמברג הביאה מדליה; שירה ראשוני לא הייתה רחוקה; עומר שפירא נתנה פייט עצום והעפילה לגמר במרוץ נגד השעון; אנסטסיה גורבנקו סחטה את הגוף כששחתה עד לגמר ה־100 מטר גב.
אתה מסתכל עליהן ורואה את החזון הציוני החדש והכל דרך ההישגים האינדיבידואליים של כל אחת ואחת מהן. רק חשוב לזכור שעם כל הכבוד לששון הלאומי, הפוקוס הוא על ההישג האישי. כי לגייס אותן לפרויקט היהודי הגדול ביותר מאז ספירת הנוצרים זה נחמד, אבל בפועל המדינה לא ממש תמכה באימונים שלהן, בזמן ששרפו, בילדות שהלכה להן לטובת התמקצעות בספורט שזכה לחשיפה שולית שבשולית במקרה הטוב. בכל זאת, מקבלים הרבה יותר לייקים כשעושים טלפון לערן זהבי אחרי שער מול הפועל צ'יירמן מאו בליגה הסינית.
אז יאללה סמברג, תעופי בכל הכוח על המדליה ועל הזינוק המטורף במספר הלייקים שלך באינסטוש, ויאללה ראשוני, אנחנו כבר מחכים לאולימפיאדה בפריז, ויאללה אנסטסיה, כמה אנשים יכולים להגיד שהם הגיעו לגמר אולימפי בבריכה, תהיי מבסוטה. והערה קטנה לשרת התחבורה: בדיוק כפי שההישג של סמברג הוא אינדיבידואלי ולא לאומי, כך הוא גם לא פמיניסטי. עכשיו זה עלייך ועל חברותייך לממשלה ולכנסת - למנף אותה ואת יתר הספורטאיות שלנו כדי לקדם נושאים חשובים כמו שוויון הזדמנויות, השוואת תנאים ומימון. הרבה מימון.
אין לי מושג מי התחיל עם הנוהג האווילי הזה של להחרים יריבים ספורטיביים, לא משנה מי היה הראשון ולמה - זה פשוט חייב לעבור מהעולם. רוצים להחרים מדינה? להתעלם מהקיום שלה? "להעניש" אותה? אין בעיה. תתנהגו כמו מדינות המערב ב־1980 או כמו מדינות הגוש המזרחי ב־1984 - ותחרימו את כל התחרות. אל תארגנו משלחת, אל תבואו לכפר האולימפי, אל תתחרו מול מדינות אחרות שאותן אתם לא שונאים משום מה.
הגיע הזמן שהוועד האולימפי - שאנשים רעים כל הזמן טוענים שהוא גוף מושחת ואני דווקא בטוח שהוא זך וטהור ומונע רק משיקולים ענייניים - יידרש לסוגיה הנפסדת הזו: לא ייתכן שספורטאים עובדים ומתאמנים ארבע שנים ואז ההגרלה מייעדת להם מפגש עם יריב ישראלי, והם בתגובה - כדי לזכות באהדה תקשורתית במדינה שלהם - מוכנים לזרוק הכול ולעוף הביתה - בלי קרב. זה הכול חוץ מספורט. שהוועד האולימפי הבינלאומי יתגבר על העסקנות הפתח־תקוואית שלו ויקבע: ספורטאי שמסרב להתמודד מול ספורטאי ממדינה אחרת יגרום לכך שכל המשלחת שלו תעוף הביתה וההישגים שכבר צברו יישללו מהם. יש מצב שהסנקציה הזו תעבוד, והפקידים והעסקנים במדינות ערב יפסיקו לדפוק לספורטאים שלהם את הקריירה.
הוכחה חותכת לכך קיבלנו השבוע עם סעיד מולאי, הגולה האיראני שייצג את מונגוליה באולימפיאדה הנוכחית וזכה במדליית הכסף אחרי מסע מפואר אל הגמר בג'ודו במשקל שלו. מולאי סירב לא להתייצב לקרב מול שגיא מוקי, הסתבך עם משמרות המהפכה, שהחלו למרר את חייו וחיי משפחתו, ברח למערב, ייצג את נבחרת הפליטים ולבסוף קיבל אזרחות במונגוליה. האיראנים הטיפשים הצליחו להפסיד ג'ודוקא אדיר בגלל ענייני כבוד לאומי. עכשיו תחשבו כמה סעיד מולאיים אנחנו מפסידים משום שמדינות ערב אוסרות על הספורטאים שלהן להילחם מול היאהוד, ותתנתקו רגע מהרגשות שלכם ותחשבו כמה ספורטאים גדולים מפסידים קריירה בגלל הטמטום הזה.
אם הייתם צריכים לבחור רק דבר אחד שיקרה באולימפיאדה הזו, ויישמע הזוי במיוחד, מה מהבאים זה היה: המתעמל היפני קוהיי אוצ'ימורה נופל מהמתח דווקא מול הקהל (המועט) הביתי? הדרים טים החדשה מציגה מחצית שנייה עלובה במיוחד מול צרפת ויורדת בהפסד מביך? סימון ביילס, אולי הספורטאית המדוברת ביותר בעולם, עוזבת את האולם באמצע תחרות? הבריטים לוקחים זהב בשליחים 200 מטר כפול 4 לראשונה זה 113 שנה או האמריקאים לראשונה בהיסטוריה ללא מדליה בקטגוריה?
כן, אתם יודעים שהכול קרה. האולימפיאדה הזו מעניינת בטירוף, האנדרדוגים נותנים עבודה, מקומם של השליטים הבלתי מעורערים של הענפים על הפודיום כלל לא מובטח. זו, בגדול, הסיבה שאנחנו אוהבים ספורט.