ב-25 ביוני המשטרה בפרזנו, קליפורניה, קיבלה דיווח על אדם שמשוטט ברחובות עם אקדח. כשהשוטרים הגיעו לאזור הדיווח, הם לא מצאו את אותו אדם מתואר, אבל במקום זאת הם מצאו את דילן נובל, נער שחור בן 19, נוסע במהירות במשאית שלו. השוטרים ניסו לעצור את נובל, והוא עצר את רכבו בתחנת דלק סמוכה. פה הגרסאות מתחילות להתערבב.
משטרת פרזנו טוענת כי נובל יצא מרכבו עם יד אחת מאחורי הגב, צעד לכיוון השוטרים בעודו צועק שהוא שונא את חייו. ככל שהוא התקרב השוטרים חשו בסכנה, לחייהם או לחייו, וירו. זו גרסת המשטרה. לעומתם, המשפחה של נובל מתעקשת שהמקרה לא ייתכן ודורשת שיפורסמו סרטוני צילום מהמצלמות שנמצאות על בגדי השוטרים. "אני בהלם מכך שהמשטרה ירתה בבן שלי ואחר כך עוד מנסה להגיד שזו אשמתו", אמרה ורוניקה נלסון, אמו של דילן. בחיפוש אחר צדק עבור בנה, היא ואחרים החלו במחאה נגד המשטרה בתחנת הדלק בה נרצח.
בימים שלאחר מכן אירעו שני אירועי ירי נוספים בהם היו מעורבים אזרחים שחורים ושוטרים, בבאטון רוג', לואיזיאנה ופלקון הייטס, מינסוטה. בלילה שבין ה-7 ל-8 ביולי בחור כלשהו בניו יורק חשב על האירועים הללו ולא הצליח להירדם. הוא חשב על נובל ועל המוות של אלטון סטרלינג בבאטון רוג' ועל הרצח של פילנדו קסטיל בפלקון הייטס. הוא חשב, והחל להקליד.
"אני לגמרי בעד למחות ולהילחם עבור האנשים שלנו", הוא כתב, כשהוא מתכוון לקהילה השחורה בארה"ב, "אני אפילו אוביל את המאבק, בכל דרך אפשרית. אבל אנחנו חייבים להיות חכמים לגבי מה שאנחנו עושים. אנחנו צריכים לכוון את הכעס שלנו למקום הנכון. המערכת שבורה. נקודה סוף. זה היה כך תמיד. מרתין לותר קינג צעד. מלקולם אקס מרד. מוחמד עלי ממש נלחם למעננו. הכעס שלנו צריך להיות מוכוון לכיוון המערכת. אם המערכת לא תשתנה אנחנו נמשיך לפתוח את הטלוויזיה ולראות את אותו דבר".
אפשר למצוא את הפוסט המלא פה. יש שם כמה דברים מעניינים שהבחור הזה אומר, אבל הפוסט בפני עצמו, ברובו, הוא פוסט יחסית סטנדרטי של בחור שמבקש צדק עבור הקהילה שלו. רוב הפוסט הזה הוא לא שונה באופיו מפוסט שבחור אתיופי יכתוב על היחס שהקהילה שלו מקבלת ממשטרת ישראל. מה שכן שונה הוא האישיות הכותבת את הפוסט. כשכרמלו אנתוני כותב פוסט כזה כל האווירה משתנית, במיוחד לאור מילות הסיום שלו והקונטקסט שבו הפוסט הזה נכתב.
"אני קורא לכל חברי האתלטים לקחת צעד קדימה ולקחת אחריות", כרמלו כתב. "אנחנו לא יכולים לדאוג מאילו פרסומות אנחנו הולכים לאבד או מי הולך להסתכל עלינו כמו משוגעים. אני צריך שהקול שלכם ישמע. אנחנו יכולים לדרוש שינוי. אנחנו רק צריכים לרצות בו".
הפוסט הזה, על אף היותו פוסט מחאתי גנרי, עלול להתגלות כמפץ הגדול של המעורבות הספורטיבית. במשך שנים התרגלנו לכוכבים פלקטיים שמדקלמים קלישאות כדי להתחבב על כמה שיותר אנשים (או לא להפוך לשנואים על-ידי קהילות מסוימות). במשך עשורים קיבלנו בהבנה יחסית את העובדה שאף אתלט לא מוכן לקחת על עצמו אחריות חברתית ולהפוך לקול של קהילה שלמה. למעשה, כבר איבדנו תקווה שהמנהיגים הללו על הפרקט יהפכו למנהיגים גם מחוץ למגרש. התרגלנו. אולי התרגלנו בעקבות האמירה שמגלמת בתוכה את כל הסיפור.
האמירה ההיא של מייקל ג'ורדן. ב-1990 היה מירוץ לסנאט בצפון קרוליינה בין המועמד הדמוקרטי הרווי גנט (היה יכול להיות הרבה יותר מגניב אם היה מחליף את הג' בד') לבין ג'סי הלמס הרפובליקני. הלמס נתפס על ידי רבים כאחד המועמדים הלבנים הגזעניים ביותר בארצות הברית. נציגיו של גנט פנו לג'ורדן בציפייה שיתמוך בקמפיין, בעיקר מתוך רצון לא לראות את הלמס נשאר בתפקיד. אם ג'ורדן, הבן האהוב של צפון קרוליינה ומי שיש לו השפעה עצומה במדינה גם היום, היה תומך בגנט זה היה יכול לשנות את מסלול הבחירות (שהסתיימו בניצחון של הלמס עם 53 אחוז מהקולות לעומת 47), אולם ג'ורדן התעקש לא להתערב. האגדה אומרת שג'ורדן לא רצה להתערב כי לא רצה לעצבן רפובליקנים. "גם רפובליקנים קונים סניקרס", הייתה האמירה שסימלה את המעורבות, או חוסר המעורבות הפוליטית של ג'ורדן.
מאז ועד היום כמעט ולא נשמעו קולות של ספורטאים עם איזשהו ניחוח פוליטי, או אפילו אקטיביסטי. רובם עושים את מה שה-NBA דורשת מהם במסגרת התרומה לקהילה, חלקם מארגנים מחנות קיץ ומצטלמים לאינסטגרם כאילו הם שינו את העולם, אבל זה מעט מדי ומאוחר מדי. הקולות החזקים והברורים של מוחמד עלי וקארים עבדול ג'באר (שהייתה לו הרבה ביקורת על ג'ורדן וחוסר המעורבות שלו בזמנו) לא עברו במורשת לספורטאים אחרים. עד שהגיע הפוסט של מלו.
הפוסט הזה החל אפקט פרפר וגרם לכך שעוד ועוד ספורטאים החלו להיות מעורבים. טקס ה-ESPYS האחרון נפתח בשלוש וחצי דקות בהן כרמלו, כריס פול, דווין וייד ואפילו לברון ג'יימס עמדו מול המצלמה ודיברו על המתח הבין-גזעי בארצות הברית. ב-22 ביולי כרמלו ארגן מפגש קהילתי בלוס אנג'לס בו נפגשו ספורטאים, שוטרים ופוליטיקאים. כמה ימים לפני כן שחקניות WNBA עלו לחימום עם חולצות עם הכיתוב Black Lives Matter. ואולי גולת הכותרת הגיעה בשבוע שעבר, כשמייקל ג'ורדן, אותו ג'ורדן שהיה נושא הדגל של הספורטאים הא-פוליטיים, שחרר הצהרה אקטיבית ואף תרם שני מיליון דולר לארגונים הקשורים לאירועים האחרונים (מיליון דולר למכון ליחסי משטרה-קהילה ומיליון נוספים ל-NCAAP, ארגון המסייע בעזרה משפטית לאפרו-אמריקאיים מהמעמד הנמוך). אחרי שג'ורדן תרם את שתרם, התקשורת ביקשה תגובה מכרמלו. "הגיע הזמן שהוא יעשה את זה", אמר מלו בפשטות.
עוד בנושא:
מייקל ג'ורדן בהתבטאות נדירה: "לא יכול לשתוק יותר נוכח גל האלימות"
כרמלו, לברון, וייד וכריס פול בקריאה להרגיע את הרוחות בטקס ESPYS
כרמלו אנתוני: "יש לי צ'אנס להוביל את הנבחרת וגם ליהנות מזה"
עוד לא ברור אם המחאה הזו תייצר הישגים ממשיים בסופו של דבר, וסביר להניח שידרשו שנים על גבי שנים כדי לראות שינוי אמיתי בכל מה שקשור למתח הבין-גזעי בארצות הברית, אבל נראה שכרמלו אנתוני הצליח לשנות משהו בנרטיב של הסיפור הזה. מעצם העובדה שהוא התייחס אל האירועים הללו, הוא הפך אותם לאייטם תקשורתי. בעולם שבו כל תמונה מטופשת של דריימונד גרין בסנאפצ'ט הופכת לסיפור חדשותי, התייחסות של ספורטאי אולימפי בסדר גודל של כרמלו לאירועים כבדי משקל כאלו מכניסה רוח חדשה למאבק.
יש מקום לערוך דיון האם מכיוון שלספורטאים יש השפעה כל כך גדולה, בטח העידן הרשתות החברתיות, הם חייבים להביע עמדה על כל מיני סוגיות חברתיות, וסביר להניח שהתשובה היא בתחום האפור. מצד אחד, מקומם של הספורטאים הוא על המגרש ולא במשכני הכנסת או הסנאט, אבל אם אותם ספורטאים רואים עוול מתרחש לנגד עיניהם והם לא משתמשים בכח ובהשפעה שיש להם כדי לעשות משהו חיובי בעולם, הם מועלים בתפקידם. בשנים האחרונות כל כך התרגלנו לספורטאים שמועלים בתפקידם שכבר קיבלנו את זה במשיכת כתף. טוב, נו, הוא מפחד לאבד את הפרסומת לאדידס או את החסות מאנדר ארמור, בסדר.
אולם הפוסט של כרמלו הוא צעד נדרש לכיוון השני. הוא גורם לכל השיקולים הפרסומיים להיראות מגוחכים ומסתכל ישר לבן בעיניים למה שחשוב. זה לא משנה אם זה המתח הבין-גזעי בארצות הברית או המחאה של אמייה טגה למען אברה מנגיסטו או כל אספירציה חברתית אחרת. הספורטאים של היום הפסיקו להיות א-פוליטיים, ובעולם בו נדמה שהפוליטיקה הופרטה והפכה למופע בובות של כל מיני דולנד טראמפים, הקול שלהם הוא חשוב מאין כמוהו. זה משנה את הנרטיב, ועל הדרך, יכול לשנות את הנרטיב של הקריירה שלהם.
עד לפני שבועיים כרמלו אנתוני היה בסך הכל שחקן NBA טוב מאוד שהרוויח המון כסף בקריירה שלו ולקח אליפות מרשימה במכללות כפרשמן. היום הוא הפנים של המחאה של השחורים בארצות הברית. גם אם הוא לא יגיע לגמר ה-NBA עד סוף הקריירה שלו (וסביר להניח שאם הוא לא יצטרף לקבוצת כוכבים זה לא יקרה. ולא, דרק רוז, הניקס הם לא קבוצת כוכבים) המורשת שלו תיראה אחרת לגמרי. יכול להיות שהוא לא יחשב ווינר במונחי NBA, אבל הוא ינצח בקרבות חשובים הרבה יותר.
טאמיקה קאצ'ינגס, שחקנית האינדיאנה פיבר ונבחרת ארצות הברית בכדורסל, הגדירה זאת היטב. "כספורטאי יש לך בחירה: או להישאר בבועה שלך או להיות מעורב". מלו בחר באופציה השנייה, והוא משנה את פני הספורט בזכות הבחירה הזו.
