השעתיים האלה, שבין רבע הגמר לחצי הגמר של שגיא מוקי, היו הקסומות ביותר של המשלחת הישראלית עד עתה במשחקים. לא רק שאפשר היה בהן לדמיין, לפנטז, לחלום, אלא ממש להרגיש ככל העמים. היינו ממש חלק מהאירוע, מעורבים בשלבי ההכרעה, מדברים על מדליה, חווים הצלחות ולא רק תסכולים. "אין ספק, יותר נחמד לנצח", הודה יו"ר הוועד האולימפי יגאל כרמי, "הכל נראה אחרת". זה לקח אומנם יומיים וחצי, אבל ישראל הגיעה למשחקים.
עוד בנושא
המאמי הלאומי: יניב טוכמן, שליחנו לריו, על ההופעה של שגיא מוקי
שגיא מוקי: "ייקח לי עוד הרבה זמן להבין מה עברתי פה"
אמו של שגיא מוקי: "הוא היה פצוע קשה, הסתרנו את זה מהתקשורת"
ברגעים האלה מחוץ לאולם זה נראה כמו יום חגו של הג'ודו הישראלי. נשיקות, חיבוקים, פגישת מחזור. הספדתם אותנו, קטלתם אותנו, אמרתם שאנחנו בזבוז כסף, אבל הג'ודו, כן הג'ודו, עם החליפות המצחיקות והחגורות, הוא שוב זה שמציל את הכבוד הלאומי. כולם היו שם. אריק זאבי, יעל ארד, יואל רזבוזוב. באולם היו משה פונטי ושני הרשקו, זורקים הערות לאורן סמדג'ה. שלושה מדליסטים אולימפיים, מחכים כבר לרביעי. מעטות הן המדינות שבהן חובבי הספורט מכירים כל כך הרבה דמויות מעולם הג'ודו. "אתה יודע משהו?", אמר רזבוזוב, "אנחנו גם הכי חתיכים, יש לנו גוף יותר יפה אפילו משל השחיינים".
המעמד של הג'ודו כענף מוביל בישראל ממשיך להתחזק. שגיא מוקי שוב גרם למדינה שלמה לדבר על ווזארי ואיפון, אחיזות בחולצה והטלות על המזרן, ואי אפשר להתווכח עם העובדה שג'ודו, בניגוד לרוב הספורט הישראלי, מקושר פה להצלחה. מה אפשר לבקש יותר מקרבות בפריים טיים, כשעל הפרק הכבוד הלאומי. אומנם יש עוד תקוות גם בגלישה ובטקוואנדו, גם מכיוונה של חנה קנייזבה ונבחרת ההתעמלות, אבל כשירדן ג'רבי ואורי ששון עדיין מחכים להיכנס לפעולה, החבר'ה מהג'ודו ממשיכים לתת עבודה יציבה. "אין לנו עוד הרבה ענפים שבהם ישראלי מסיים מקום חמישי בעולם, וזה נחשב לאכזבה", אמרה יעל ארד. כל ילד שהוקסם מההצלחה הזאת וירצה מחר ללכת לחוג ג'ודו הוא ניצחון לענף.
אבל זה נגמר בעוד הפסד. גם מוקי סיים את היום בבכי, בהסברים ובהתנצלויות. "ככה זה בספורט", אמר יגאל כרמי, "אחרי כל קרב אתה רואה בירידה מהמזרן לוחם הולך מאושר, ואחריו אחד בוכה". אומנם היום השלישי למשחקים שיקם מעט את הכבוד של המשלחת הישראלית, אבל לא שחרר את הלחץ. גם בוועד האולימפי קראו את המתקפות נגד המשלחת בתקשורת, הרגישו שמחה לאיד, שאנשים מחכים למפלתם, שמתענגים מהמפלות, כולם פה חיכו למדליה ש"תסתום לכולם את הפה", אבל נאלצים להמשיך לחכות.
החשש הוא מלופ שלא נגמר. שהלחץ ישתק את המשלחת. שכל שחיין, לוחם, מתעמל, גולש, כל אחד ירגיש שהוא חלק ממשלחת כושלת, שהוא זה שחייב להציל את המצב. התקווה היא שמוקי הצליח לשחרר קצת את הפקק, שמפה הכל יזרום. "יש עוד את ירדן, יש עוד את אורי, אני אופטימית", אמרה יעל ארד. עוד נתראה על המזרן הזה, גם היום, גם מחר, סביר להניח שגם ב-2020.