צפו במשדר היומי מאולפן וואלה! NEWS
להביט בהם מקרוב במתעמלים האלה, במה שהם עושים, בקפיצות שלהם, בסיבובים על המתח, בסלטות ובברגים על הקרקע, בווירטואוזיות על סוס הסמוכות, בכוח שהם משקיעים על הטבעות - לראות את כל זה מקרוב עשוי לגרום לצופה למבוכה גדולה, לאור הפער הגדול שבין הפוטנציאל של הגוף האנושי לבין הגוף האנושי. השחיינים הם בני אלים, האצנים הם פנתרים, המשקולנים והקופצים והאתלטים הם כולם מופלאים, אבל ההתעמלות היא ייחודית, מאחר שהיא כוללת מגוון של פעולות בלתי אפשריות. אתה צופה מקרוב, ונחרד. מרגיש שאוטוטו נתלשת להם היד מהמקום. הפציעה של המתעמל הצרפתי מלפני מספר ימים היא דבר שאמור להיות בשגרה. כל אימון שלהם בלי פיצוח של עצם הוא נס.
כולנו רצים, כולנו שוחים וקופצים, אבל אף אחד לא יכול לעשות עמידת ידיים על טבעות. או לעשות סלטה על המקבילים ולנחות על הזרועות. או להסתובב באוויר ולנחות על המתח בלי לפרוק את הכתף. גם לולייני סירק דה סוליי, אלה שמדהימים את לאס וגאס עם קטעי אקרובטיקה מופרעים, עם שילוב נדיר של כוח, גמישות, אתלטיות ודיוק, גם הם מודים שהשיא האסתטי, הרגע שמסמל יותר מהכל את הפוטנציאל הפיזי של הגוף הגברי, זה גמר ההתעמלות במשחקים האולימפיים. וגם אז, רק יחידי סגולה מהמתעמלים הטובים בעולם, רק אמני הגוף שמסוגלים לשלוט בכל המכשירים, רק הם מגיעים לגמר הקרב רב. מי שזוכה בקרב רב נחשב למתעמל האולטימטיבי, לעילוי אנושי. מעל כולם, בראש הפירמידה הזאת, ניצב קוהיי אוצ'ימורה.
הוא לא הפסיד את התואר בקרב רב כבר שמונה שנים, מאז בייג'ינג 2008. הוא לקח מדליית זהב בשש אליפויות עולם רצופות. אתמול הוא הפך לשני בהיסטוריה שזוכה במדליית זהב אולימפית בקרב רב בפעם השנייה ברציפות, אחרי בן ארצו סוואו קאטו ב-1968 ו-1972. לא סתם הכינוי שלו ביפן הוא "סופרמורה". הוא אדם על. זה מתבטא לא רק בביצועים שלו, אלא גם בחזותו הפיזית. כולם נראים שרירנים גוצים וקפיציים, אבל "קינג קוהיי" נראה כמו דמות מצוירת. ההשוואה לדמות מנגה היא כבר מוכרת, והולכת איתו שנים. זה התסרוקת המעוצבת שלו, הפרצוף החלק, העיניים הגדולות, המבט החודר והכריזמתי, חצי החיוך, הכל רק מוסיף לקסם. הוא בן 27, גובהו רק 1.60 מ', הוא דחוס במידה הנכונה, חזק כשצריך, גמיש כשצריך. אפילו סימון ביילס, כוכבת המשחקים והפנים של ההתעמלות בריו, הודתה שהיא מעריצה גדולה שלו ו"מתענגת מהצפייה בו", כדבריה.
עוד בנושא:
ברגע האחרון, בתום דרמה: קוהיי אוצ'ימורה זכה בזהב בקרב רב
סיכום הלילה: ההיסטוריה של קזחסטן, שני שיאי עולם בהרמת משקולות
צפייה בתחרות התעמלות עשויה להיות דבר מבלבל. בניגוד לשידור הטלוויזיוני, שמלווה בפרשנות והסברים וכתוביות, באולם מתרחשים לא פעם מספר תרגילים במקביל, במספר מוקדים, על שישה מכשירים שונים. בזמן שהצופה מתמקד בתרגיל אחד, נשמעות לפתע מחיאות כפיים סוערות לעבר תרגיל מהצד השני של האולם, ולפרקים יש תחושת תסכול קלה של פספוס, שאי אפשר לראות הכל, שדברים חומקים. אבל כשאוצ'מורה עולה, אי אפשר לפספס אותו. ההתרגשות של הקהל גורמת לעיניים להתמקד רק בו. יש רחש מיוחד ביציעים, תחושה שמשהו מיוחד עומד לקרות.
ואכן, אתמול קרה משהו מיוחד. הוא הגיע לתחרות כמתעמל הטוב והמפורסם בעולם, כפייבוריט ברור, יומיים אחרי שהוליך את יפן לזהב בתחרות הנבחרות, אבל הפעם זה הלך קשה. הוא פיגר מול אולג ורניאייב האוקראיני לאורך הערב, והשלים את הזכייה רק בתרגיל המתח האחרון, עם ביצוע מופלא, שבסופו הקדים את ורניאייב ב-0.099 נקודות בלבד והשלים מהפך. "לא, לא הייתי בטוח שאנצח, אולג היה פנטסטי", הודה אוצ'ימורה בסיום, "אני מחזיק בתואר מאז 2009, אבל הפעם הזו הייתה הקשה מכולן. למרות זאת, הייתי מרוצה מאוד מההופעה שלי. גם אם הייתי מפסיד הייתי מסופק מהיכולת שלי".
ורניאייב הוא הגיבור הטראגי של היום, אחרי שאלוף אירופה בן ה-22 הוליך לאורך התחרות והרגיש שהוא בדרך להשלים סנסציה. את ההמתנה בין התרגילים שלו בילה כשכובע הטרנינג שלו על ראשו, מסתיר את עיניו, שוכב בצד, מתנתק מההמולה כדי לא להסיח את דעתו. אבל זה לא עזר. ייתכן שגם השופטים לא ממש עזרו לו עם ציון די נמוך לתרגיל האחרון שלו. כך או כך, בסיום המאבק הנהדר ביניהם השניים הצטלמו יחד והחמיאו זה לזה. "אני מעריץ שלו", אמר ורניאייב על האגדה שלשמאלו, בעוד אוצ'ימורה הצביע לעבר יריבו ואמר למצלמה "איזה ספורטאי", בעוד רגע אולימפי קלאסי, כמעט קלישאתי.
"אני לא יכול לתאר במילים איך הצלחתי לשמור על קור רוח ולהצליח ככה בתרגיל האחרון, זה כנראה קשור להמשכיות, פשוט דחפתי את עצמי והמשכתי", אמר אוצ'ימורה, האיש שכבר מלידה נועד לגדולה, אחרי שהוריו, גם הם מתעמלים, העניקו לו את השם שמשמעותו המילולית הוא "טיסה שלווה". אפילו הברזילאים, שבדרך כלל יוצאים מגדרם רק כשמדובר בספורטאים מקומיים (או ארגנטינאים...), השתלהבו מכל רגע של אוצ'ימורה. בעוד ההישג הנדיר שלו גרם שיושווה לאגדות אולימפיות כמו בולט ופלפס, הוא ענה בצניעות שממחישה את ההבדלים בינו לבינם: "כולם מכירים אותם, אבל קוהי אוצ'ימורה, מי זה האיש הזה? אני לא חושב שכל כך מכירים אותי בעולם. אני מקווה שהעולם נהנה לצפות בנו המתעמלים. יותר משחשוב לי השם שלי, חשוב לי ענף ההתעמלות".
ביפן הוא גיבור על. העיתונאים היפנים התמוגגו מכל מחווה הכי קטנה שלו, בלעו בצמא כל מילה, צחקקו בהתרגשות ובגאווה מהעניין הגדול סביב האליל המקומי. ב-2020 טוקיו תארח את המשחקים, וכרגע אוצ'ימורה הוא הספורטאי הכי גדול שיש ליפנים להציע, הפנים של המשחקים הבאים. השאלה היחידה היא האם העילוי הגופני הזה יכול להחזיק עוד ארבע שנים. "זו חובתי להיות שם ב-2020, אני רוצה להיות שם, אבל כבר אהיה בן 31, לא אהיה בשיאי", אמר אוצ'ימורה בעוד מפגן צניעות יפני אופייני, "הדבר הראשון שאני חושב, זה האם בכלל אצליח להעפיל למשחקים. אצטרך לשקול את זה היטב. לא חושב שאוכל לזכות שוב בקרב רב, אולי אבחר רק תחרות אחת". וכדי לספק פיניש מושלם כדרכו, הוא הוסיף לפיזיות ולצניעות גם מוטיב אנושי, כשסיפר בחיוך ש"ארצה להשתתף בטוקיו כי בשלב הזה הבת שלי תהיה גדולה מספיק, כך שאני מקווה שאוכל להראות לה מה אבא שלה מסוגל לעשות".