צפו בקטע מתוך המשדר היומי באולפן וואלה! NEWS
ריצת ה-100 מטר נגמרת כל כך מהר. רגע שיא, אולי גולת הכותרת של המשחקים האולימפיים, שנמשך בקושי עשר שניות, האדרנלין אפילו לא מספיק לעלות, הצופה עוד לא מעכל מה קרה, וזה חומק. זו ודאי התחושה שחוו עשרות יריבים של בולט בשנים האחרונות - ציפייה עצומה, הכנה מנטלית, ריכוז, התכווננות, ובסוף זה נגמר. ומה הספיק לעשות יוסאין בולט בפרק הזמן הזה? לזנק לא רע, להיקלע לפיגור, לייצר חשש שהוא עלול להפסיד, לתת גז, לעקוף את ג'סטין גאטלין, לפתוח ממנו פער בטוח, להסתכל לצדדים, להבין מה קורה, ואז עוד לדפוק על החזה פעמיים, להניף אצבע, והכל תוך 9.81 שניות קסומות. האיש המהיר בעולם.
מה שיפה אצל בולט זה שכמעט כל ריצה שלו נכנסת להגדרה של "ריצה היסטורית". הפעם זה היה בגלל שהפך לראשון שזוכה שלוש פעמים בזהב אולימפי ב-100 מטר, אבל גם ככה נדמה שהייתה לו מוטיבציה מיוחדת. היריבות מול גאטלין נמשכת כבר תקופה ארוכה, בכל פעם הוא שומע את הפקפוקים האלה, את קריאת התיגר, בכל פעם יש מישהו אחר שקובע תוצאות מרשימות בתחרויות הכנה, ובכל פעם בולט צריך להבליג, להתאפק, לחכות לרגע הנכון, ואז לנצח. "מישהו אמר לי שאם גם בריו אזכה בשלוש מדליות זהב אהיה אלמותי", אמר בסיום הערב המצמרר הזה, "אלמותי, זו הגדרה שאהבתי".
עוד בנושא
יוסאין בולט זכה בזהב שלישי ב-100 מטר עם 9.81 שניות בגמר
בולט צהל בסיום והצהיר: "זכייה בגמר ה-200 תהיה הכי מתוקה"
וייד ואן ניקרק ניפץ את שיאו המיתולוגי של מייקל ג'ונסון ב-400 מטר
בולט מזמין את ואן ניקרק לדו קרב, ומי המאמנת של הסנסציה?
יש מקרים נדירים באתלטיקה שלקהל יש פייבוריט ברור, והפעם לא היה ספק: ברזיל לא סולחת לגאטלין על החומרים האסורים, כולם בעד בולט. והוא מחזיר אהבה. סיבוב הניצחון שלו באצטדיון ארך למעלה משעה. מקיף את כל המסלול, מתקרב לקהל, נענה בנימוס לכל בקשה לסלפי, מתחבק עם האנשים, לא נרתע מההמונים שמלטפים לו את הראש, מחייך, מאושר, נהנה מהרגע, כוכב. "הוא אייקון, הוא לוחם", אמר עליו בן ארצו יוהאן בלייק, "כן, בג'מייקה הוא בדרך להיות יותר גדול מבוב מארלי".
מאות עיתונאים וצלמים המתינו לבולט בחדרי התקשורת השונים, במיקס זון רבים מהם הפרו את הדרישות של המארגנים (וקצת את חוקי האתיקה) ועשו איתו סלפי כמו ילדים נלהבים, קוראים בשמו, מביכים את עצמם ולא מצליחים להשתלט על זה. "אני מנסה להביא את הכריזמה לספורט, זה מה שהקהל אוהב", אמר, "ואני מקווה שהצעירים יבינו את זה, שהספורט הוא הצגה והנאה. האנרגיות שקיבלתי מהקהל הברזילאי היו מטורפות, ואני רוצה להחזיר להם ב-200 מטר".
עוד מעט הוא בן 30, קצת פחות שחצן מבעבר, אבל עדיין מלא ביטחון, עדיין מתמוגג מתשומת הלב, עדיין נהנה לעקוץ את היריבים. "מתי ידעתי שאני מנצח?", אמר, "אחרי 50 מטר". הוא קצת התלונן על לוח הזמנים הצפוף ("אני כבר נהיה מבוגר, ומתחרה מול צעירים בני 21"), אבל גם אמר ש"ידעתי שברגע שאתחיל לרוץ, יהיה בסדר". ומה לגבי היום שאחרי? בולט הודה בחיוך ש"הצלחה היא תוצאה של עבודה קשה, נחישות, להיות ממוקד במטרה, אבל כן, יהיה קשה למצוא עוד מישהו כמוני".
בצד השני של המתרס היה גאטלין, שעל פניו נראה המפסיד הגדול של הערב, אחרי שלא רק סיים שני, לא רק זכה להתעלמות די מופגנת מצדו של בולט, אלא בעיקר ספג שריקות בוז די צורמות מהיציעים. אחרי חצי הגמר הוא מיהר לרדת לחדר ההלבשה, נראה חד וממוקד ודרוך, אולי אפילו מלא אמונה, אבל מול בולט זה לא מספיק. לא כשמדליית הזהב על הפרק.
גאטלין לא אהב את שריקות הבוז שספג. "עברו הרבה שנים מאז", אמר גאטלין, שהושעה בעבר פעמיים על שימוש בחומרים אסורים, "אנשים לא מכירים אותי, אנשים לא יודעים עליי כלום, אנשים יוצאים מנקודות הנחה, אולי כדי לייצר יריבות ביני לבין יוסאין. אבל אני מעריך אותו מאוד". אפילו בולט אמר ש"הייתי בהלם, לא ציפיתי לתגובה הזאת מהקהל. זו פעם ראשונה שראיתי דבר כזה, הייתי בשוק".
ופתאום, אחרי שהפסיד, גאטלין נראה כבר פחות כמו האיש הרע, אלא כספורטאי ותיק, המבוגר ביותר אי פעם שזכה במדליה בריצה ל-100 מטר. "בנאדם", אמר גאטלין במסיבת העיתונאים, "הייתי האיש הכי זקן על המסלול. הפסדתי? אני פשוט שמח להיות על הפודיום".
זה היה ערב ספורט קסום, שהזכיר למה אתלטיקה היא מלכת הספורט. עם כל הכבוד להתעמלות ולכדורסל, לטניס ולשחייה, אין תחליף לאצטדיון אתלטיקה גדוש ב-70 אלף איש, לשאגות האדירות כשהכוכבים מוצגים על המסך, לנצנוצי הפלאשים לפני ריצת ה-100 מטר, וכמובן לתחושה המופלאה של לצפות בשיא עולם, ברגע באמת מדהים, שאנשים יודעים שזה עתה הם ראו מול עיניהם את ריצת ה-400 הטובה בכל הזמנים. זה נכון שלכדורגל יש את המקום המיוחד שלו, אבל בסופו של דבר הגיבורים האולימפיים האלה, הם האגדות ששמם נחקק לעד.
ובערב הקסום הזה, שכל מי שנכח בו התקשה להירגע ולהירדם בסיומו, התרחש גם גמר הקפיצה המשולשת, עם חנה קנייזבה מיננקו הישראלית. עצם העובדה שהיא הייתה חלק בלתי נפרד מאירועי הערב הזה, שהייתה שותפה לגמר כל כך איכותי, מול יריבות אדירות לקפיצות אדירות, היא כבוד גדול עבורה, ועבורנו, ויש אף שיאמרו שמקום חמישי בגמר כל כך איכותי, במקצוע כל כך יוקרתי, במעמד כל כך מכובד, שווה לא פחות ממדליה בג'ודו. גם היא ידעה לסכם את זה בצורה מדויקת: "היתה רמה גבוהה מאוד, עשיתי משהו גדול, עשיתי הכל בניסיון לייצג את ישראל בכבוד".
