צפו במשדר האולימפי היומי באולפן וואלה! NEWS
1. התוצאות המאכזבות של הגמרים בקפיצות לגובה ובמוט לנשים בסוף השבוע סימלו יותר מכל את היעדרה של רוסיה מתחרויות האתלטיקה של ריו 2016, כמו גם היעדרות האצניות שלה מתחרות ה-4X400 מטר לנשים. כמובן שמגיע הרבה כבוד, בלי קשר, לרות בייתיה מספרד, שזכתה בזהב בגיל 37 עם 1.97 מטר, ולקופצת המוט היווניה, אקטריני סטפנידי, שלקחה זהב עם 4.85 מטר, אבל זו לא רמה מתאימה לגמר אולימפי. בעיקר לא גמר הגובה. הופעתה החוורת של דריה קילשינה, האתלטית הרוסיה היחידה במשחקים, שהורשתה להתחרות רק מכיוון שהיא מתאמנת בארצות הברית, וגם זאת רק אחרי ערעור לבית הדין הבינלאומי לספורט, לא שינתה את התמונה.
ועדיין, עדיף כך. שיהיה כואב עכשיו ונקי אחר כך מסמים. האתלטיקה איבדה הרבה אמון ואהדה בשנים האחרונות. סבסטיאן קו הבריטי, אלוף אולימפי אגדי בריצה ויושב ראש ההתאחדות העולמית כיום, תוקף את הבעיה, לא מפחד מפוטין, ומטאטא את הלכלוך. הלוואי ובענפים אחרים ינהגו כמוהו. מעניין מתי בענפים הגדולים באמת ייכנסו בכל הכח בבעיית הסמים. בבעיית ההימורים המשחיתים. בינתיים באתלטיקה, הרף בגמר האולימפי נעשה נמוך לנו פתאום, אבל רף המוסריות והיושרה גבוה יותר, חזק יותר, חשוב יותר.
עוד בנושא
רות בייתיה חזרה מפרישה וריגשה את ספרד: "קיבלתי חיים במתנה"
איסנבייבה הודיעה על פרישה: "אלוהים ישפוט את איגוד האתלטיקה"
רביעיות השליחים האמריקאיות ב-400 זכו בדאבל, עוד זהב לפראח
מו פראח זוכה לשבחים: "הוא הטקטיקן הגדול בתולדות האתלטיקה"
2. גיבור האתלטיקה, מלכת הספורט, כל כך שונה מגיבור השחיה, הענף השני בחשיבותו במשחקים האולימפיים. איפה הרקדן המזמר יוסאין בולט ואיפה מייקל פלפס. האחרון, דמות טרגית של ממש. נכון לעכשיו, החומר הבאמת מעניין לתסריט הוליוודי נמצא אצל האמריקאי. סמים, דכאון, אשפוז ומחשבות אובדניות, שמי יודע לאן היו לוקחות את הכריש אלמלא הבריכה, סם ההצלה שלו. נהיגה בשכרות היא רק הקוריוז בסיפורו של שיאן המדליות פלפס. לעומתו, הג'מייקני סוגר אולימפיאדה שלישית בגיל 30 עם טריפל-טריפל יוקרתי ותהילה מפה ועד טוקיו, לשם הוא לא רוצה להגיע כי פשוט לא בא לו והוא לא צריך את זה.
בשביל מה לקחת סיכון ולסיים תחרות במקום שאיננו ראש הפודיום? חוץ מכמה פציעות קלות, והפסילה ההיא בגמר אליפות העולם 2011, לא ידע גדול אצני תבל ירידה מהי. מה לו ולתהומות אליהן הידרדר פלפס בטרם טיפס חזרה אל החיים? בולט רוצה לחתום קריירה בעיר שמאוד אהובה עליו, לונדון, באליפות העולם בקיץ הבא, אבל יש משהו מסוכן בלצאת לפנסיה בגיל 31. תחושה שלנו: הסיפור המלא של בולט לא הגיע אל סיומו. עד עכשו הכל בא לו בקלות מדי, והוא עוד יחפש את האתגר. אולי קוואטרו-טריפל?
3. עדיין אין נוכחות ישראלית משמעותית על הבמה הגדולה בתבל וזה עצוב. ישראל לא תיחשב כמדינה של ספורט מפותח עד שלא תפגין נוכחות סבירה באתלטיקה העולמית. אז חנה קנייזבה מיננקו רשמה הישג יפה, מקום חמישי בגמר המשולשת, אבל היא היתה כבר במקום הרביעי בלונדון 2012 במדי אוקראינה. פרט אליה, דימה קרויטר (גובה) ודונלד סנפורד (400) לא הותירו חותם ולא עלו שלב. לא היו ציפיות מהמרתוניסטיות, וכך גם מהמרתוניסטים היום, וזו בכלל לא תחרות באיצטדיון. אבל אם עוד במקצועות הקפיצה יש לנו בסיס לא רע, עם מאמנים שגילו את קרויטר, ניקי פאלי, דניאל פרנקל ומעיין שחף, או כאלה שעשו עבודה טובה עם מיננקו, אלכס אברבוך וקוסטה מאטוסביץ', הרי שעל המסלול אנחנו כלל לא קיימים. חייבים לטפח את לב ליבה של האתלטיקה, את הריצה, וזה יקרה רק על ידי הקמת נבחרות שליחים ל-100 ול-400 מטר. המאבק על מקום בנבחרת ישפר את התוצאות. אצנים ואצניות, שלא ייכללו ברביעייה, ימלאו את השורות במקצועות שליד: 110\100 משוכות, 200, 800 ו-1500, 400 משוכות.
אין שום משמעות אמיתית להישגיו האישיים של דונלד סנפורד, למשל, אותו קיבלנו במתנה בזכות נישואיו לישראלית, אם הם לא ירימו את האצנים המקומיים. גם שום תועלת לא היתה צומחת לספרינט הנשי אם אולגה לנסקי היתה משיגה לבסוף את הכרטיס לריו ומסיימת דרכה בין המקומות האחרונים במוקדמות ה-200 מטר. חשוב יותר היה ליצור תקדים ולהשיג את הכרטיס לאליפות אירופה ב-4X100 מטר, כי יש אצניות צעירות מאוד מוכשרות כיום, אבל אפילו תחרות בינלאומית אחת הן לא עברו השנה. גם 4X400 גברים היו צריכים להתחיל מאליפות אירופה כיעד ראשון ומשם למשוך קדימה צעירים כמאור סגד, ערן סיבוני, דור קולביץ, מוקט פטנה ועוד, עד שהמסלול העגמומי בהדר יוסף יתמלא חיים, ואז, אולי יום אחד, בעוד הרבה שנים, ייווצר עומק נורמלי. גם אם סנפורד היה מעפיל לחצי הגמר בריו, לא היה קורה שום דבר טוב לאתלטיקה הישראלית, אלא להיפך, עוד היינו חושבים שאנחנו בהתקדמות והכל טוב.
התוצאה הכי איכותית בריו היתה ה-43.03 שניות של ווייד ואן ניקרק מדרום אפריקה, שיא עולמי מהמם ב-400 מטר, מה שמזכיר לנו כי עד לפני כמה שנים היה לנו בנבחרת השליחים את ראובן מג'ולה, מתאזרח מדרום אפריקה, מדליסט כסף במשחקי חבר העמים ב-4X400. היה לנו גם עולה חדש מארצות הברית, דסטין אמרני. לו המערכת היתה מחזיקה אותם לצד סנפורד, ומחברת אליהם את הצעירים המקומיים, אולי כבר היינו אחרי הופעה היסטורית של נבחרת שליחים באליפות אירופה ועל המסלול קדימה.