תכף תיפתח האולימפיאדה ובמשך כחודש העיניים שלנו יהיו נשואות לגברים ולנשים המתחרים בענפי הספורט השונים. זה אולי ייראה מובן מאליו שגברים ונשים משתתפים כמעט בכל המשחקים ולעיתים אף מתחרים אלה באלה, אבל אם בוחנים את ההיסטוריה של האולימפיאדה (אולי כמו ההיסטוריה בכלל), רואים שההתחלה הייתה שונה לגמרי וכללה מעט מאד נשים, אם בכלל.
ההיסטוריה האולימפית של השתתפות נשים בתחרויות ספורט הייתה כרוכה באפליה מגדרית, שנבנתה על תפיסות עולם סטריאוטיפיות פטריארכליות שגובו על ידי הממסד הרפואי וסברו שספורט פוגע בנשים, מסכן את יכולתן ללדת ועלול להפוך אותן ל"נשות מדנים" שהוא שם נרדף לנשים כועסות וסכסכניות. אולם עיקר החשש היה כפי הנראה הפחד מערעור הסדר הקיים בו גברים שולטים במוקדי הכוח. גם כאשר הן הורשו להתמודד בענפי ספורט שונים, הן סבלו ממכשולים שפגעו ביכולות שלהן ובהזדמנויות להישגים גבוהים.
מי שהחל לחקור את הטענות על השפעת ספורט על גוף האישה, היו דווקא רופאות שהצליחו להפריך את הטענות הללו. הן חקרו 1500 ספורטאיות בשנת 1928 ולא מצאו כל קשר לכך שספורט מזיק לנשים, אולם לקח עוד זמן עד שהמאמרים האלה החלו להשפיע על הציבור שלא שש להרפות מהתפיסות הישנות.
אז נכון, מה שהיה היה ומה שחשוב זה שהיום המגמה היא שונה. באולימפיאדה ב 2016 נשים היוו 45% מכלל המשתתפים וחשוב להבין שזה חלק מאג'נדה שלקח על עצמו הוועד האולימפי הבינלאומי כשהחליט להפוך את נושא הטמעת שוויון מגדרי באולימפיאדה לתכנית סדורה מתוך אסטרטגיה מתוכננת, כשהמטרה הסופית היא להגיע לייצוג שווה של 50% בין גברים לנשים. כיום, כל גורם המבקש להוסיף ענף ספורט כלשהו למשחקים האולימפיים, מחויב להציג תכנית המראה כיצד משתלבים גברים ונשים באופן שווה.
דרך בטוחה להצלחת המטרה
הטמעת שוויון מגדרי חייבת להיות דו כיוונית. מצד אחד, היא חייבת לבוא מהשטח, כחינוך מהבית, מהגן ומבית הספר ומצד שני הוא חייב להיות התווייה של קו ברור מהמוסדות השלטוניים או מהנהלות הארגונים והחברות, משום שהכוח לחולל שינוי טמון בכינון אסטרטגיות מובנות, הפיכתן לתכנית עבודה סדורה והקצאת משאבים לכך, כפי שאנחנו רואים היטב במשחקי האולימפיאדה.
בשנת 1978 ספורט ופעילות גופנית הוכרו כזכות אדם בסיסית באמנה הבינלאומית לחינוך גופני וספורט של אונסק"ו, מתוך הכרה כי הגבלת ההשתתפות של נשים בספורט פוגעת בזכויות האדם הבסיסיות שלהן. בשנת 2020 נחתמה אמנה אולימפית בינלאומית שמצהירה כי אחת ממטרותיו של הוועד האולימפי היא לעודד ולתמוך בקידום נשים בספורט וליישם את עקרון השוויון בין גברים לנשים.
הכרזות מהסוג הזה, המלוות בביצוע הלכה למעשה ונקיטת סנקציות כנגד כל מי שלא מתיישר להתוויות האלה, היא דרך בטוחה ונכונה לכך שהמטרה תצליח. האולימפיאדה מוכיחה את זה מצוין אם כי עדיין יש עוד מה לשפר (נכון ל-2016 השתתפו יותר גברים מנשים בתחרויות, היו יותר תחרויות של גברים מתחרויות של נשים ובעמדת מוקדי הכוח של קבלת ההחלטות היו יותר גברים מנשים). האולימפיאדה יכולה לשמש כמקרה בוחן עבור ארגונים ועבור החברה ככלל, המראה כיצד באמצעות רצון, אג'נדה ותכנית אסטרטגית, ניתן להטמיע שוויון מגדרי.
גם בוועד האולימפי הישראלי נחתמה אמנה לשוויון מגדרי ובה מפורטים כל הפרמטרים שהאמנה חלה עליהם: הסרת חסמים, ייצוג שווה, קידום מוטיבציה הישגית, חלוקת משאבים שוויונית, הכרה בשוני, מנהיגות שוויונית וייצוג שוויוני, שילוב וייצוג הולם, סביבה מוגנת, קידום חינוך לשוויון מגדרי, חינוך לאולימפיזם, עידוד וקידום תקשורת הוגנת ומאוזנת מגדרית.
כהוכחה לכך שהתכנית לא נשארה בגדר הצהרות בלבד, השוויון יושם הלכה למעשה כבר ב-2018 במשחקים האולימפיים לנוער שנערכו בארגנטינה. בשנים 2018 - 2020 יושמו 10 פעולות מתוך 25 המלצות של הועד האולימפי באמצעות פרויקטים, הקצאת תקציבים ומימוש תכניות ובאולימפיאדת טוקיו שתפתח עוד רגע, משלחת ישראל תמנה 36 ספורטאיות ו-54 ספורטאים ואם מורידים את ענף הבייסבול שהוא ענף קבוצתי, מבחינת אחוזים, ניתן לראות ייצוג של 55% נשים ו45% גברים מקרב הספורטאים והספורטאיות הישראליים המתחרים באולימפיאדה.
עכשיו כל מה שנותר זה להכניס יותר נשים לעמדות המפתח בוועדים האולימפיים ולשאוף לייצוג של 50% נשים גם בהנהלות ובוועד המנהל.
עינת וייסבורט מנכ"לית דרך אישה ויועצת אירגונית המתמחה בשיוויון מגדרי