בדירה קטנטנה, עם שני איראנים: דיווח ראשון של שליחנו לריו

כך היינו קרובים להעביר את המשחקים האולימפיים בדירה אחת עם שני עיתונאים איראניים.

פז חסדאי, שנסע עמי לריו, הלך לישון ואני הייתי צריך לסיים לערוך את הראיון שעשיתי במטוס בדרך לברזיל עם יו"ר הוועד האולימפי, יגאל כרמי. זה היה יום מתיש. 15 שעות באוויר והמתנה של שעתיים לטיסת ההמשך במדריד, אבל זה עוד כלום לעומת המאבק על הדירה בכפר העיתונאים בבארה.

לראשונה במשחקים האולימפיים, העיתונאים לא ישנים מפוזרים בבתי מלון בעיר המארחת, אלא נמצאים יחד, במספר גדול של מבני קומות, ממש בדומה לספורטאים בכפר האולימפי. הדירות קטנות מאוד, לא מאובזרות בטוב טעם וחסרות פינישים אחרונים, אבל אנחנו לא כאן בשביל להתלונן וכל זה לא באמת העניין. בכל דירה יש שניים או לעתים שלושה חדרי שינה ובכל חדר צריכים להצטופף שני עיתונאים, במיטה זוגית של 1.20 מטר לרוחב. בסך הכול יכולים תיאורטית לחלוק שישה עיתונאים דירה אחת קטנטנה.

עוד בנושא:

20 שנה לריצה המופלאה של מייקל ג'ונסון
20 שנה לטורניר הכדורגל האולימפי הטוב מכולם

אחרי מאבק אימתני, בו נדרש כל גרם של מניפולציה טובה, זכינו, פז ואני, להיכנס ראשונים לאחת הדירות וקיווינו להעביר את הלילה הראשון בלי אורחים. אלא שקצת אחרי חצות, נשמעה נקישה בדלת וזוג עיתונאים בני חמישים פלוס נכנסו לסלון, מלאי חיוכים. לי היה ברור ממבט ראשון שהם מהמדינה שבואו נאמר בלשון המעטה שלא ממש מחבבת אותנו, הישראלים.

פז כבר הפליג בחלומות ואני רציתי למתוח את החבל. שורשי ממזרח אירופה לא עזרו לשניים להבין מהיכן אני והחלטתי להשתעשע. שתי הקולגות חיבקו ונישקו אותי וכבר החלו לפרוק את המזוודות, בדרך לשלושה שבועות משותפים, לפני שהחלטתי שיהיה לא הוגן לתת להם להוציא את כל הבגדים מבלי אזהרה. "אני מוכן להיות אתכם בדירה, אבל חושש שתהיה לכם בעיה", אמרתי לשני הברנשים, שעטו חליפות מחויטות כל הדרך מטהרן. "למה? קרה משהו?", הם הפטירו לעברי. "אני שוב מדגיש", אמרתי, "אני מוכן להיות אתכם. לכם יש בעיה להיות איתנו".

אחד מהם המשיך לחייך כאילו הוא לא מבין מה אני רוצה, אבל לשני סופסוף נפל האסימון והוא שאל בשקט: "מהיכן אתם?". עניתי לו שאנחנו מישראל ושלמרות שאני מעדיף להעביר לילה במיטה נפרדת מפז, לא אזרוק אותם אם הם רוצים להישאר בדירה. השניים צחקו צחוק אדיר ולחצו לי את היד בחיבה גדולה, אבל מיהרו לאסוף את המזוודות בריצה לכיוון הקבלה, על מנת למצוא לעצמם דירה אחרת, עם עיתונאים ממקום אחר בעולם.

הנחיתה בשדה התעופה של ריו, כמה שעות קודם, הייתה חלקה כמו הפוני של ניימאר. ים של מתנדבים שעוזרים בכל דבר, אוטובוס שיוצא כל כמה דקות לפזר את האורחים במקומות הלינה וחיילים שאוחזים בנשק, אם כי אתה לא בטוח שבשעת צרה הם יידעו מה לעשות איתו. ריו הייתה גשומה אמש, מה שהזכיר לכולם כי אם מזג האוויר החורפי יימשך, החוויה האולימפית עלולה להפוך ללא נעימה בכלל.

במטוס היה אברך אחד, שמואל דורף, שגמר חצי שנה בישיבה בקרית גת וחזר הביתה להורים, כדי לארח כמה שיותר ישראלים בבית חב"ד. הוא נתן לי את הכתובת וביקש שנגיע. 50 אלף יהודים חיים בריו, אבל דורף משוכנע שיש כמות כפולה, אך ישנם כאלה שלא ממש מכירים את מוצאם. "חשוב לנו שהמשלחת הישראלית תעשה תוצאות טובות", הוא אמר, "זה לא שאנחנו מרגישים כאן יותר מדי אנטישמיות ומי שנכנס לפאבלות יוצא בלי הכסף ואולי גם בלי החיים, בין אם הוא יהודי ובין אם הוא נוצרי, אבל עדיין הגאווה שלנו תהיה אם ישראל תצליח כאן בריו וכולנו מחזיקים אצבעות".