אי אפשר שלא להרגיש חיבה כלפי המתעמלות. הקהל באמת אוהב אותן. זה שילוב של הזדהות עם חמלה. אולי זה בגלל שהן צנומות ונמוכות, ויוצרות מראה מטעה כאילו הן שבירות (על אף שלכל מתעמלת שמגיעה לגמר אולימפי יש עצבי ברזל, נחישות, שאפתנות ומוסר עבודה נדיר, הן בהחלט לא שבירות). אולי כי הקהל יודע איזה מסע מפרך הן עברו בדרך לכאן, ולא יכול שלא לקוות עבורן להצלחה הראויה להן. בכל אופן, כשמתעמלת מתחילה בריצה מפינה לפינה בתרגיל הקרקע, כשהיא מזנקת באוויר בין המקבילים המדורגים, כשהיא דוהרת לעבר סוס הקפיצות, כשהיא עומדת במבט מרוכז על הקורה - הקהל מתפלל בלבו שתצליח, שלא תיפול, שלא תיכשל, ממש חרד לגורלה. הן הבנות של כולנו, גם המעוותות שבהן. ואז, כשהן נוחתות בשלום בלי ליפול, הקהל מריע בעיקר מתוך הקלה. איזה מזל שלא התרסקת יקירה.
סימון ביילס היא כבר אהבה אחרת. גם היא כמובן נערה קטנטנה, כולה בת 19, רק 1.42 מטר, עם ילדות מורכבת וחיים לא פשוטים, אבל האהבה אליה היא קודם כל הערצה. הקהל מביט בה בהשתאות, כמו בתופעת טבע. אי אפשר שלא. מאגדים לתחרות אחת את כל המתעמלות הכי טובות בעולם, והיא ברמה אחת מעל כולן. היא עושה דברים שלא נעשו. תרגיל אחד כבר קרוי על שמה. היא קופצת גבוה יותר, רצה מהר יותר, שוהה יותר זמן באוויר, וגורמת לזה להיראות קל, טבעי, כאילו כל אחת יכולה להתרומם מהרצפה, לעשות שלוש סלטות ובורג ולנחות על הרגליים.
עוד בנושא:
אחרי עוד הצגה: מדליית זהב לסימון ביילס בקרב רב
פיג'י עשתה היסטוריה, גם מנואל האמריקאית: סיכום הלילה
השקט שלפני המדליה? שליחנו לריו על צוברי ודוידוביץ'
עכשיו היא כבר הפכה לכוכבת על, ל"פלפס של ההתעמלות". אחרי המדליה עם נבחרת ארה"ב, הזכייה שלה אתמול בתואר הקרב רב המשיך למתג אותה ככוכבת הגדולה של המשחקים. העניין סביבה הוא עצום. לשם המחשה, כרגע יש מספר מצומצם מאוד של אירועים המוגדרים כ"ביקוש גבוה" במשחקים, בהם מוגבלת כניסת העיתונאים והצלמים, ויש להירשם אליהם מראש: טקס הפתיחה, טקס הסיום, הגמרים של השחייה והחל מחצי הגמר בטורניר הכדורסל. כלומר, לכל משחקי הדרים טים עיתונאים יכולים להיכנס חופשי. אין מגבלה. כך גם לתחרויות האתלטיקה, להתעמלות הגברים, לטניס, לקפיצות למים ואפילו לג'ודו (!). למעשה גם בגמרים של השחייה יציעי העיתונאים והצלמים אינם עד כדי כך עמוסים, אלא אם כן פלפס שוחה. אבל כשסימון ביילס באולם ההתעמלות, התקשורת מסתערת. פשוט אין מקום לכולם.
חלוקת הכרטיסים הנותרים מתחילה ב-13:00, וכבר ב-12:30 מתחיל התור. מאחורי הקלעים באולם ההתעמלות אפשר לראות את נהירת הצלמים מעמדה לעמדה, בהתאם למיקום של ביילס. בסוף כל תרגיל שלה חבורה של וסטים חומים אורזים את הציוד ונסחבים אחריה מפינה לפינה. כל השאר רק ניצבות. המתעמלות הטובות בעולם עושות את המיטב שלהן בגמר האולימפי, ואת כולם מעניין רק ביילס ביילס ביילס. אפשר היה להניח שתשומת הלב תפגע בה, תסיח את דעתה, אבל מעבר ליכולות הפיזיות המופלאות שלה, היא פשוט קולית. מחייכת, מרוכזת, לא נבהלת. חזקה, בלי פחד, בלי פגם, מושלמת.
היא סיימה את התחרות אמש עם 62.198 נקודות, הרבה מעל אלי רייזמן (הנפלאה) עם 60.098 נקודות והרוסייה אלייה מוסטפינה (58.665). אומנם על פי שיטת הניקוד הנוכחית אין 10 מושלם, אבל המספרים מדברים בעד עצמם: הפער שלה מרייזמן - 2.1 נקודות - הוא לא רק הגדול אי פעם בין המקום הראשון לשני, הוא למעשה גדול יותר מהפער המצטבר (!) בין המקום הראשון לשני בגמר אולימפי בין השנים 1980 ל-2012 (הפער הממוצע בין זהב לכסף בשנים האלה הוא 0.208 נקודות, והוא כולל מתעמלות כמו נדיה קומאנצ'י, מרי לו רטון וגבי דאגלס). כשאומרים שהיא רמה בפני עצמה, מתכוונים בדיוק לזה.
השחיינית הישראלית עמית עברי זעמה השבוע על עיתונאי (אני) ששאל אותה למה אף אחד מהישראלים לא קבע שיא אישי בריו. "נראה אותך עושה שיאים מול 20 אלף איש באולימפיאדה", אמרה בכעס. גם המאמן שלה ליאוניד קאופמן הזכיר ש"הספורטאים מגיעים לפה עם משקולות על הכתפיים, קשה לתפקד באווירה הזאת, לא קל להגיע לשיא דווקא פה, רק על יחידי סגולה כלום לא משפיע, רק ספורטאים נדירים מצליחים להתעלות". ביילס היא בדיוק המקרה.
לא רק שהיא השלימה זכייה 14 ברציפות בתחרויות קרב רב בהן השתתפה (כולל שלוש אליפויות עולם וארבע אליפויות ארה"ב), היא עשתה את זה כשכל הלחץ עליה, כשכל העיניים עליה, כשהציפיות עולות מרגע לרגע. לתרגיל האחרון שלה היא עלתה אחרי הפסקה של 56 דקות, אבל גם זה לא גרם לה להיקלע למחשבות מיותרות, ולא מנע ממנה לתת הצגה מרהיבה על הקרקע. "ברגעים האלה כל מה שאנחנו יכולות לחשוב עליו זה האימונים, ועל כמה אימונים אנחנו עוברות בדרך לתחרות", אמרה, "ואז כשהמשחקים מגיעים, זה פשוט מרגיש כמו עוד אימון".
ואז הגיע הזהב. בתחרות הכי יוקרתית, במעמד הכי גדול. הפעם זה כבר תואר אישי, חותמת סופית, רשמית, אולימפית. "אתה לא יכול לדמיין את התחושה הזאת עד שזה מכה בך", סיפרה לאחר מכן, "הזכרתי לעצמי כל הזמן לעשות את התרגילים הרגילים שעבדנו עליהם, ועשיתי את זה. כשאלי התחילה לבכות, הייתי חייבת לבקש ממנה להפסיק, כי ידעתי שגם אני אפרוץ בבכי. אי אפשר להשתלט על הרגשות".
ואכן, כשהציון הסופי התגלה על הלוח והזהב הובטח, היא התחבקה ארוכות עם המאמנת שלה איימי בורמן, זו שגילתה אותה בגיל 8 באולם בטקסס, ובמסע שנמשך 11 שנה לקחה אותה לפסגת העולם. עכשיו היא הראשונה זה 20 שנה שמחזיקה בו זמנית בתואר אלופת העולם והאלופה האולימפית בקרב רב. היא הראשונה שמחזיקה שלוש פעמים רצוף בתואר באליפות העולם, ולמעשה שולטת בהתעמלות מאז לונדון 2012, שם הייתה צעירה מדי מכדי להתחרות. יש לה 10 מדליות זהב באליפויות עולם, יותר מלכל אישה בהיסטוריה. "בשלוש השנים האחרונות היא הוכיחה שהיא הגדולה מכולם", אמרה בורמן, "עד סוף המשחקים היא תוכל להגיד שהיא הגדולה בכל הזמנים".
במסיבת העיתונאים היא כבר נראתה מחויכת, כשהתקשורת מוקסמת מנוכחותה, עיתונאים מבוגרים נמסים מכל מילה שלה. כשהתבקשה להגדיר את עצמה במילה אחת אמרה "שמחה. או רעבה", וכולם צחקקו כמו ילדים. עכשיו ההשוואה לגדולים מכולם היא בלתי נמנעת. "אני לא סלב, אני פשוט סימון ביילס, אבל זה מדהים שמזהים אותך על כל ההצלחה שלי ושל הנבחרת", אמרה, "אני לא יוסאין בולט הבא, לא פלפס הבא, אני סימון ביילס הראשונה. אני עדיין אותה סימון, אבל עכשיו יש לי שתי מדליות זהב. אני מרגישה שפשוט עשיתי את העבודה שלי הלילה".
