כמעט לפני כל טורניר גדול עולות החששות שהעיר המארחת אינה מוכנה, שהמתקנים לא גמורים, שהוועדה המארגנת מודאגת ולחוצה, אבל ריו דה ז'ניירו העלתה את החששות לרמה אחרת. הדיווחים מהעיר כללו מגוון גדול מדי של בעיות. דיברו על מי המפרץ המזוהמים, בעיות תקציביות, בעיות תחבורה, מתקנים שבנייתם לא הושלמה וכמובן הזיקה, אבל כל מי שמכיר את ריו ידע שהבעיה האמיתית היא הביטחון של האישי של המבקרים. זו עיר אלימה, מוצפת במקרי שוד, עם שכונות שלמות שנשלטות על ידי ארגוני פשע, עם משטרה מושחתת, עם אזורים שלמים שפשוט מפחיד להסתובב בהם, ולא רק בלילה.
עוד בנושא:
שיא אולימפי בהרמת משקולות, הכרעות בכדורסל: סיכום הלילה
דה סילבה ניצח את לאבילני, אכזבה לאליסון פליקס ב-400 מטר
קבלת פנים חגיגית למדליסטים ירדן ג'רבי ואורי ששון: "זו גאווה"
בתחילת המשחקים היו כל מיני תקריות "קטנות", כמו אוטובוס שהשמשות שלו נופצו, כדורי אקדח תועים במתחמי האימונים, כמה מקרי שוד של ספורטאים ובכיר מהמשלחת הפורטוגלית, אבל הספורט הצליח לכפות על זה, להשכיח את הצרות, ואנשים העדיפו להתמקד בסימון ביילס ומייקל פלפס. אבל אז הגיע השוד של ריאן לוכטה. כזכור, לוכטה חזר מבילוי בארבע בבוקר ונשדד על ידי מספר מקומיים שהתחזו לשוטרים. הם עצרו את הרכב של השחיין האמריקאי בצד, גנבו את כספו בזמן שהצמידו אקדח לראשו, בעוד שלושה שחיינים שהיו לצדו נדרשו לשכב על הרצפה, וגם כספם נשדד.
הסיפור הזה הכניס את החששות הביטחוניות לפאזה אחרת. אם לוכטה נשדד, זה יכול לקרות לכולנו. פתאום מפחיד הרבה יותר לא רק להסתובב ברחובות, אלא לנסוע בכבישים. פתאום שוטרים נראים חשודים, מי יודע מה מסתתר מתחת למדים שלהם. המשלחת האוסטרלית, למשל, כבר אסרה על ספורטאיה להסתובב באיפנמה ובקופהקבאנה אחרי רדת החשיכה. גם התגובה של שר הספורט הברזילאי לשוד לא הצליחה להרגיע. "שירותי הביטחון במשחקים עושים עבודה יעילה מאוד, לאף ספורטאי לא היו בעיות במקום מגוריו, באימונים או בכפר האולימפי", אמר, ולמעשה רמז שבכל מקום אחר בעיר אין למשטרה שליטה אמיתית.
אם לפני כן המבקרים היו מעט לחוצים, עכשיו הפחד הוא ממשי הרבה יותר. אפשר לזהות לא מעט פרצופים מבוהלים ברחובות, כשכל רעש מקפיץ את כולם, כל פח שנופל או צעקה מרחוק גורמים ללב להחסיר פעימה, אנשים מסתובבים עם תיק הגב על הבטן, אפשר לראות תיירים שולפים את הכסף מכל מיני חגורות בטן מוסתרות, אנשים אוחזים במצלמות שלהם בכוננות, כאילו בכל שנייה עומד לקפוץ עליהם גנב. 84 אלף אנשי ביטחון פרוסים ברחובות, כמות גדולה פי שניים מאשר הייתה בלונדון ב-2012, אבל האמת היא שלראות בכל פינה חיילים עם מכונות ירייה ויד על ההדק זה לא מראה מרגיע. להיפך.
הרוח הברזילאית שולטת במשחקים, לטוב ולרע. בצד השני של המטבע אפשר להרגיש את השמחה הברזילאית, את האופי הנינוח, את האנשים החברותיים והקלילים, בארץ הטרופית היפה, שהחולצה שלהם היא סמל לאהבה, קרנבל וכדורגל. למעשה, עד עכשיו יש עיקרון פשוט במשחקים: איפה שיש ספורטאים ברזילאים - שם הם הכי כיף.
כלומר, בריכת השחייה היא מקום מרגש, אבל כשברזילאי שחה בה האולם רעד. אולם ההתעמלות ראה כמה מהאירועים הכי מלהיבים עד עתה במשחקים, אבל כשברזילאים מתחרים שם האווירה פשוט לוהטת. הדרים טים הם האטרקציה הגדולה של אולם הכדורסל, אבל כשהנבחרת המקומית שיחקה הקהל השתולל. עם כל הכבוד לשמחה שהייתה באולם הג'ודו בזכייתם של הישראלים בארד, אי אפשר להשוות את זה לטירוף שהיה שם כשרפאלה לקחה את הזהב. כך גם באצטדיון האתלטיקה, באולם הכדוריד, בכל מקום. הברזילאים עם העידוד החם, הקריאות מהיציעים, הקהל הקופצני, הדגלים הצהובים הם האטרקציה הכי גדולה בריו. הם מה שעושה את המשחקים האלה למיוחדים, הם גם המנה העיקרית וגם התבלין הסודי.
כך גם היה אתמול בקופהקבאנה, ברבע הגמר בכדורעף חופים, כשהצמד הברזילאי אליסון וברונו נאבקו על מקום בחצי הגמר. כדורעף חופים זה טורניר קלאסי בריו, כאילו לשם הוא נועד, עם הגופות השזופים והמיוזעים על החול, האווירה הקלילה והמוזיקה בין הנקודות, הרקדניות המקפצות היפהפיות שפשוט אי אפשר להוריד מהן את העיניים, וכמובן הרקע של חוף קופהקבאנה הרחב, עם הים וההרים והריחות הייחודיים. המבנה העצום שנבנה במיוחד על החוף בולט מרחוק, ואומנם הכניסה אליו לא ממש מרגיעה, עם הפיגומים שאמרים להחזיק אלפי אוהדים קופצניים, אבל מהרגע שנכנסים לאצטדיון מקבלים את ברזיל האחרת, ברזיל במיטבה.
זה אולי נשמע כמו קלישאה, כמו עוד הכללה שטחית, אבל הם רק רוצים לרקוד. אחרי כל נקודה הדי ג'יי משמיע קטע מוזיקה קצר, עד שהשחקנים מתארגנים להגשה, ובשניות האלה כל הקהל נעמד, ופשוט רוקד. כאילו במהלך הנקודה עצמה, במשחק עצמו, הם הרגישו שנכפה עליהם לשבת, ופתאום יש קצת מוזיקה והם חייבים להשתחרר. כולם נעמדים על הרגליים, מניפים ידיים מצד לצד, שרים ומפזזים, צועקים בחיוך, נהנים מהחיים.
זו ברזיל האחרת, ברזיל במיטבה. "אני פשוט שיחקתי בשבילם, היה פה פשוט שיגעון", אמר אחרי הניצחון אליסון סרוטי הענק, המכונה הממותה, "כשהקהל הזה צועק ברא-סיל ברא-סיל אני פשוט מקבל צמרמורת בכל הגוף".
זה נגמר בהעפלה לחצי הגמר, עם ציפייה גדולה להצלחות גם בהמשך, בענף שבו ברזיל זכתה ב-11 מדליות - יותר מכל מדינה אחרת מאז שכדורעף החופים נכנס למשחקים האולימפיים באטלנטה 1996. בסיום החגיגה הקהל התפזר באיטיות, החשיכה ירדה, הכבישים מסביב פקוקים, והאנשים מביטים לצדדים בחשש, בדרכם הביתה.