וואלה!

הניצחון הישראלי הגדול מכולם: שליחנו על טקס פתיחת האולימפיאדה

אף מדליה בה זכתה ישראל לא תשתווה לדקה המרגשת בטקס הפתיחה, בו סוף סוף התקיימה דקת דומייה לזכר י"א נרצחי מינכן 72. היה שווה לעבור בשביל זה חצי עולם. מעבר לכך הטקס היה ארוך מדי והתיש גם את הספורטאים, שנראו עייפים פיזית. סיכום היום הראשון

יניב טוכמן, שליחנו לטוקיו
שיחה של יניב טוכמן כתב וואלה ספורט עם אילנה רומנו אלמנתו של יוסף רומנו מחללי הטבח במינכן (מערכת וואלה!)

הרבה תסריטים רצו בראש לפני המסע לטוקיו. האם כל הטפסים שהיפנים ביקשו, מולאו? האם אפליקציות המעקב שהם דרשו, עודכנו בסלולרי הפרטי? ומה עם הבדיקות? נצא שליליים? עוד לפני שנחתנו בטוקיו, התחושה הייתה שכבר אין כוח לכלום. היפנים שאבו לנו את כל הכוחות.

גם לטקס הפתיחה של המשחקים האולימפיים נדדו המחשבות. איך לעזאזל עוברים ארבע שעות של טקס בלי קהל באיצטדיון? הדלק שמניע את כל העסק זה הקהל. איך אפשר לראות 206 משלחות, אחת אחרי השנייה, בלי קהל מריע ביציעים שמעביר את הזמן ומעלה את הריגוש? טקסים חגיגיים, מטבעם, רוויים בנאומים, קטעי משחק ושירה. שום דבר לא יכול היה להכין אותנו לרגע הזה בו התנוסס על הלוחות הענקיים באיצטדיון האולימפי המשפט לו חיכו 49 שנים המשפחות של י"א חללי מינכן. במהלך דקת הדומייה סוף סוף נמצא המקום הראוי להזכיר אותם.

עוד בוואלה!

מהפכה לעור הפנים: ההזרקה שתחזיק מעמד יותר משנתיים

לכתבה המלאה
ואז זה קרה, בלי שום התראה ובהפתעה מוחלטת, זיכרון היקירים חי וקיים. שפיצר ורומנו (צילום: אתר רשמי, הועד האולימפי של ישראל)

לפני חמש שנים בריו הן עמדו בצניעות ובשקט בטקס שנערך כל אולימפיאדה בכפר האולימפי לזכר 11 הנספים באולימפיאדת מינכן. כשירדן ג'רבי ואורי ששון זכו במדליות ונערכו עבורם קבלות פנים בבתי המלון בריו, הן היו שם רק כדי לא לשכוח שיש משימה הרבה יותר גדולה ממדליה לוועד האולימפי, למדינת ישראל. בסך הכול להזכיר את מה שאמור היה להיות מובן מאליו. 11 ספורטאים נרצחו כשבאו להתחרות במשחקים האולימפיים. איך אפשר לא למצוא דקה אחת בתוך ארבע שעות של טקס כדי לתת להם את הכבוד?

כשנחתו רומנו ושפיצר כאן בטוקיו באמצע השבוע היה ברור להן שאחרי טקס הפתיחה, יחכו להן ודאי הרצאות ושיחות עם מקומיים כדי לספר את הסיפורים שהן סוחבות כבר 49 שנים. ב-1 באוגוסט תוכנן בלוח הזמנים של הוועד האולימפי הטקס הקבוע, הפעם בשגרירות בגלל הקורונה, והן התכוננו במיוחד אליו. ואז זה קרה, בלי שום התראה ובהפתעה מוחלטת, זיכרון היקירים חי וקיים. אילנה רומנו ואנקי שפיצר ישבו ביציע והמוח לא הבין את מה שהעיניים ראו. סוף סוף זה קרה. היה צריך ושווה לעבור חצי עולם כדי להיות איתן בערב המרגש והמיוחד של חייהן. הדמעות לא היו רק בעיניים שלהן, אלא גם אצל מרבית הישראלים שהיו איתן באיצטדיון. אנשי צוות, ראשי הוועד האולימפי בישראל, עיתונאים ישראלים. כולם מכירים את המאבק הארוך שגרם להן ולמשפחות הנספים בארץ כבר לא להאמין שזה יקרה. בזמן שמשפחות אחרות ביקשו להתייחד עם יקיריהם באבלם הפרטי והאישי, רומנו ושפיצר לא הפסיקו להילחם והן ניצחו.

אחרי המחווה הזו, אחרי הצעד המתבקש שאיחר לבוא כל השנים, זה כבר לא היה משנה מה קורה על הדשא של האיצטדיון האולימפי. מי עולה אחרי מי, איזו משלחת לובשת את הבגדים הכי מגניבים ומי הספורטאי או הספורטאית שידליקו את הלפיד האולימפי. כל ישראלי כאן באיצטדיון האולימפי הגיע לקתרזיס שלו, לרגע השיא, ממש בהתחלה. מכאן זה היה רק להעביר זמן עד הסוף. לעולם אולימפיאדת טוקיו 2020 שנערכה בקיץ 2021 תהיה עבור הישראלים האולימפיאדה בה הוועד האולימפי הבינלאומי הכיר ונתן את הכבוד המגיע לספורטאים שנרצחו בשל היותם ישראלים ויהודים ברגעים שהם היו צריכים להיות בתחרויות או בהכנות לאימונים. "עכשיו הם סוף סוף יוכלו לנוח בקברים", אמרה אילנה רומנו. "הבטחתי לבנות שלי שזה עוד יקרה ויידעו לכבד את זכר אביהן".

הטקס היה ארוך ומעייף. טומרקין עם הדגל (צילום: AP, Natacha Pisarenko)

כמה שעות קודם. הדרך לאיצטדיון האולימפי ברחובות טוקיו הייתה יחסית עמוסה למרות שהמשטרה פינתה את הצירים. טוקיו עוצמתית. מטרופולין של 37 מיליון תושבים, גורדי שחקים לצד הים, גשרים אימתניים לצד מדשאות מתוחזקות. עיר שיש בה הכול מהכול. היפנים עמדו על המדרכות ונופפו לזרים שנסעו באוטובוסים שלהם. רובם כל כך אדיבים ונעימים. משתדלים לסייע באנגלית כל כך רעה. בצעידה מהאוטובוסים לעבר האיצטדיון האולימפי מאות יפנים עמדו בעיניים דומעות מכך שלא יוכלו להיכנס לטקס הפתיחה. גדר ארוכה הפרידה בינים לבין העיתונאים מכל רחבי העולם שצעדו לעבר הבידוק הביטחוני. ככל שהתקרבת לאיצטדיון אפשר היה גם לשמוע מהצד השני שלו הפגנה עצומה של אזרחים המתנגדים לקיום המשחקים בטוקיו. הם מחו על כך שבמקום לחסן את התושבים ולמגר את הקורונה, ממשלת יפן הסכימה לארח את האולימפיאדה והביאה עוד אנשים מכל העולם לטוקיו עם סכנה להמשך התפשטות הנגיף. במשך שעות ארוכות שמעו אותם היטב מחוץ לאיצטדיון. את השקט והרוגע בו התנהל הטקס, בדומה לתרבות היפנית, הפרו צעקות המפגינים מבחוץ.

בלי קהל ביציעים שירים את האווירה וישאג מצעד המשלחות הרגיש שיעמום ארוך. יעקב טומרקין וחנה קנייזבה-מיננקו הובילו את המשלחת הישראלית וריגשו כתמיד, אבל פה זה נגמר. גם הספורטאים עצמם כבר התקשו לעמוד על הרגליים אחרי שעות ארוכות והתיישבו בכמה מוקדים על המשטח כדי לא להעמיס על הרגליים והגב. זה בהחלט סיפור לא פשוט, בטח כשבימים הקרובים צריך להתחרות. הוועד האולימפי צריך לחשוב על משהו אחר. הטקס הזה חייב להיות יותר קצר.

הלילה ומחר יחלו רשמית המשחקים. הקשת איתי שני כבר יצא לדרך הבוקר, אבל יתר 89 הספורטאים ששלחה ישראל לתחרויות ייכנסו למעגל המשחקים בימים הקרובים. בריו, לפני חמש שנים, דמעות ההתרגשות הגיעו מאולם הג'ודו. משם הגיעו גם ההישגים. אחרי הערב הזה באיצטדיון האולימפי בטוקיו, יהיה צריך לקרות משהו ממש יוצא דופן כדי שנתרגש כאן שוב באותה המידה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully