הניצחון שגאל אותנו מהצורך לתרץ: מאחורי חגיגות המדליה של ג'רבי

"אני מתה מרעב", אמרה ירדן ג'רבי מיד כשנכנסה למסיבה המאולתרת שארגן לה הוועד האולימפי, כשבזווית העין זיהתה את הצלחת הגדולה עם הכריכים הקטנים. היא ניגשה אליהם בזהירות, הרימה אחד מהם, שמעה טירוף של קליקים של מצלמות, ומיד הורידה את הסנדוויץ', כמעט בבהלה. שעות ארוכות אחרי הזכייה שלה במדליית הארד, והיא עדיין לא הספיקה לאכול. אין זמן.

אלה היו שעות סוערות. מיליון עיתונאים, מיליון ערוצים, מיליון מפיקים ומפיקות שמשגעים את הדוברת, כולם רוצים פיסה ממנה. אחר כך בדיקות סמים בסיום הקרבות, נסיעה למקלחת קצרה, עוד ראיון לעיני המצלמה ("בחייאת, זה ייקח שנייה"), משם למסיבה של הוועד האולימפי, ומתי כבר אוכלים? ואז היא נכנסת לחדר, רואה את הסנדוויצ'ים, ומתה לנגוס. "אני לא יכולה שכולם מצלמים אותי אוכלת", לחשה לחבר שלידה, "יא אללה, תנו לי דקה". מצטערים ג'רבי, אין לנו דקה לתת לך. ובכלל, מעכשיו בשבילנו את ירדן. אחות שלנו, הבת שלנו, תמיד האמנו בך, את הילדה של כולנו. תאכלי אחר כך, עכשיו את שלנו.

עוד בנושא

ג'רבי: "זה חלום אישי, שכל עם ישראל חווה. גאה להיות עם המדליה"
הדמעות זלגו מעצמן: הרגעים הגדולים במשלחת אחרי הזכייה
תמונות שייכנסו להיסטוריה: אלבום הזכייה של ג'רבי במדלייה
היא כבר בהיכל התהילה: מספרי הזכייה ההיסטורית של ג'רבי
ג'רבי בעננים: "הראיתי שהספורטאי הישראלי כן יכול להצליח"
יש מדליה: ירדן ג'רבי קטפה מדליית ארד בתחרויות הג'ודו בריו

מדינת כדורגל שנמצאת באובססיה לג'ודו זו מדינה שקצת השתגעה. כשמתייחסים לג'ודו כאל הענף הלאומי, כשבולעים כל מילה של פונטי ובטוחים שאנחנו מעצמה, כשאנשים אומרים בשיא הרצינות ש"השופטים דפקו אותה מול הברזילאית, היה ווזארי ברור", כשעוצרים את מהדורות החדשות, כשהנשיא מתקשר, כשראש הממשלה מתקשר, כשהשרה מבלה יומם וליל עם יעל ארד ו"נסחפת אחרי הקסם של הענף" - אפשר להרגיש שיש פה משהו שהוא מעבר לחיבור עמוק עם ג'ודו.

כלומר, כמובן שיש פה מסורת מרשימה מאוד של הצלחות בג'ודו, במיוחד בהשוואה לשאר הענפים בישראל. וכמובן שהג'ודו זה הענף שסיפק הכי הרבה מדליות אולימפיות ומקבל תקציבים ומוערך על ידי הציבור. אבל האובססיה לג'ודו בארבעת הימים האחרונים בכלל לא קשורה לג'ודו. הלוואי והיא הייתה קשורה לאהבת ספורט. זו יותר אהבה להצלחה, ורדיפה אחרי גאווה. הרי היו ימים שגלישה הייתה האובססיה, והעם רק עקב בעניין אחרי הרוחות בווימות'. בכל אופן, זו לא תלונה, זה עדיף על כלום, הצלחות זה תמיד כיף, ועדיין, היה נחמד אם היינו רואים עכשיו ארבעה ימים רצוף ענף שהוא קצת יותר אסתטי.

גם ג'רבי וגם מוקי הגיעו לקרב על הארד, אבל כל אחד מהם הגיע במצב אחר. מוקי עלה לקרב לא רק פצוע, אלא גם אחרי הפסד בחצי הגמר, ובתחושת פספוס. ג'רבי הגיעה אחרי ניצחון, ואחרי שהיפנית הפסידה את חצי הגמר שלה. "אני יודעת כמה זה קשה לעלות לקרב אחרי הפסד בחצי", סיפרה ג'רבי, "גם אני הייתי שם בעבר, את לא יכולה שלא לחשוב על הפספוס. היית קרובה להיאבק על הזהב, ועכשיו אפילו הארד יכול לחמוק ממך".

זה הרגע שבו הניסיון התחיל לדבר. ניסיון של הרבה תחרויות, מאמנים שהיו שם, באולימפיאדות ובאליפויות עולם, ויודעים מה לעשות. "הרשקו אמר לי להסתער עליה מההתחלה, לנצל את הפחד שלה, לפגוע בה ישר בפתיחה", סיפרה ג'רבי על הטקטיקה שהביאה לה את הניצחון. אחרי שני מהלכים יעילים שהביאו לה יתרון גדול מהיר, היא ידעה לשמור על היתרון, "וגם את זה צריך לדעת לעשות", כדבריה. כמובן שאף אחד לא מזכיר את העובדה שהישראלית נחה 50 דקות יותר בין הקרבות שלה מאשר היפנית, ועלתה רעננה, עם יתרון קריטי. ייתכן שאילו זה היה הפוך, היינו שומעים על זה לא מעט. כמה נחמד להיות בצד שלא צריך לתרץ.

אחרי האכזבות בבריכה ושל ריכטר ושטילוב, "משפחת הג'ודו" חגגה את ההישג הגדול ולא היססה לשלוח לעבר השרה רגב רמזים ישירים ועקיפים, חצי בהומור וחצי ברצינות, בנוגע לתקציבים עתידיים. אבל גם במשפחה הזאת, כמו בכל משפחה, יש קצת מתחים ומאבקי אגו, אולי קצת בין נבחרת הגברים לנשים, וגורמים בסביבת האיגוד תהו אתמול עד כמה כולם מפרגנים לכולם, מי שמח בשמחתה ומי מרגיש צביטה.

מה שבטוח, אף אחד באיגוד הג'ודו לא מוכן בכלל להזכיר את השם של אליס שלזינגר. למעשה, כשמשה פונטי נשאל על שלזינגר, הוא איים להפסיק את הראיון. הפרשה הכי סוערת של הג'ודו הישראלי בתקופה האחרונה, זו שגררה הכי הרבה כותרות, הגיעה אמש לסיום, עם ניצחון מוחץ של פונטי: אליס שוב סיימה טורניר גדול עם הפסד מוקדם, ג'רבי הביאה מדליה. בזמן שפונטי עם האף בשמים ומקריא נאומי תודה, אפשר רק לדמיין כמה קשה הוא היום הזה עבור שלזינגר ומאמנה/בעלה, שחוו מפלה כפולה. "לא מעניין אותי אחרים, אני רוצה לדבר רק על ירדן", אמר פונטי. כמה נחמד להיות בצד שלא מתרץ.

זה היה אירוע יוצא דופן. מי עושה מסיבה למדליה, כשהמשחקים עדיין בעיצומם? איך ראשי הג'ודו מרימים כוסית ויוצאים בהצהרות לעיתונות, לילה לפני שלינדה בולדר עולה על המזרן ואורי ששון מחכה לתורו? מה זאת אווירת הסוף קורס הזאת? להחלטה בכל זאת להרים כוסית ולהרים אירוע היו שתי סיבות: אחת, כדי להעניק אפשרות לתקשורת לצלם את ג'רבי ואת ראשי הג'ודו לראיונות (רק לערוץ הספורט מותר לצלם במתחם האולימפי), אבל הסיבה השנייה פשוטה בהרבה: החבר'ה פשוט הרגישו צורך לחגוג. להרים כוס יין. לברך זה את זה, לחייך מול המצלמה.

"שלושת הימים הראשונים היו לא טובים", אמר בלשון המעטה יושב ראש הוועד יגאל כרמי, "ובישראל דאגו לציין את זה". עכשיו זה הזמן שלהם לספק תשובות. לא בהתרסות ובמתקפות, לא בציניות ובארסיות, אלא פשוט בחיוכים, הקלה, ברכות, להציג לראווה את המדליה. זו התשובה.