וואלה!

אלופה אולימפית! זהב ללינוי אשרם בטוקיו

הצד האפל של הפרפקציוניזם: מה עומד מאחורי המתקפות הרוסיות?

ההתקרבנות, הטענות ל"רוסופוביה" והאמירות האנטישמיות לאחר איבוד מדליית הזהב רק מבליטות את התכונה הבעייתית שמאפיינת את מדינות ברה"מ לשעבר: אם אנחנו לא מנצחים, אין מנצחים. סוניה גורודיסקי מספרת איך זה עובד ומדוע אולג דולגופיאט הצליח לפצח את השיטה

חגיגות המדליה בבית משפחתה של לינוי אשרם (צילום: ניב אהרונסון, עריכת וידאו: טל רזניק)

המשחקים האולימפיים, ובמיוחד הפיצוץ התקשורתי הגדול שאירע בעקבות הזכייה של לינוי אשרם במדליית הזהב, הזכירו לי היטב מהי המנטליות הרוסית שממנה ינקתי לא מעט ב-16 השנים שבהן חייתי במדינה וגם לאחר שעליתי ארצה. מדובר בסוג של פרפקציוניזם, אבל במובן הרע, לא במובן שמצמיח, אלא להיפך. לא ניתן, כמובן, להגיד באופן גורף שהתכונה הזאת מאפיינת את כל יוצאי ברית המועצות לשעבר, אבל בתחרויות ספורט היא מקבלת ביטוי מאוד חזק.

כשראיתי את הבעת האבל על פניה של המאמנת הרוסייה, ריחמתי על דינה אברינה, שזה עתה זכתה במדליית כסף. אם זו התגובה של המאמנת, לא מפתיע לשמוע שגם הספורטאית הצעירה בעצמה מאשימה את השופטים ולא מצליחה לפרגן ללינוי. המנטליות של "לנו אסור להפסיד", ו"אנחנו נגד שאר העולם", ההתקרבנות האופיינית כל כך, השתלטו עליה וקיבלה תמיכה נרחבת מסביבתה.

עוד בוואלה!

ברוסיה מתקשים להירגע: "השופטים חלאות אדם, הם גררו את אשרם בשיערות למקום הראשון"

לכתבה המלאה
התקרבנות מכל עבר. אברינה (צילום: GettyImages, Jamie Squire)

המחשבה של מה יקרה עכשיו ברוסיה בתגובה לכך שאשרם העיזה לחטוף את הזהב לא נתנה לי מנוח. זה הרבה מעבר לקוריוז. ואכן, מה שקרה לאחר מכן מטריד. כתבות וראיונות מלאים בגידופים, טענות לרוסופוביה ואמירות אנטישמיות לא איחרו להגיע. מושגים כמו "לדעת להפסיד בכבוד" ולפרגן לאחר לא היו שם, וזה לא מפתיע. הדבר עובר מדור לדור. כשהסביבה שלך היא קשוחה ולא מפרגנת מגיל צעיר, אין פלא שאתה בעצמך הופך לאחד כזה.

כשארטיום דולגופיאט זכה במדליית זהב, אביו התרגש ופרגן, אך לא שכח להגיד שבנו שלא ביצע את התרגיל כמו שצריך. למען ההגינות, הוא רק חזר על דברי בנו שהיה ביקורתי כלפי עצמו, ועדיין ראה לנכון לציין זאת. למזלו של ארטיום, גם אולג כבר הספיק לספוג מהמנטליות הישראלית המכילה ורכה יותר. במקרה של האחיות אברינה לא הייתה הכלה, הן חוזרות למערכת הקשוחה וחסרת הפשרות, מערכת בה עסוקים בהאשמות ובהתקרבנות.

עם זאת, צריך לומר, המנטליות הזאת גם מביאה הישגים מרשימים ביותר. שלא נטעה - ההופעה של דינה אברינה הייתה יוצאת מין הכלל, רק שלא ציפו שם, ברוסיה, שתקום מישהי כמו לינוי אשרם ותגבור עליה.

הספיק לספוג מהמנטליות הישראלית המכילה ורכה יותר. אולג עם ארטיום דולגופיאט (צילום: אודי ציטיאט)

הצדדים הטובים של המנטליות הרוסית הם כמובן ההיבט הטוב של הפרפקציוניזם, כזה שגורם לשיפור. הכול מתחיל, כמובן, מהילדות וניתן למצוא לא מעט דוגמאות לכך גם כאן בישראל בקרב יוצאי ברית המועצות לשעבר. הם ירשמו את הילד כבר בגיל 5 לחוג הכי טוב במרחק נסיעה מהבית, ויתעלמו מהמבטים של השכנים המופתעים, שישאלו למה לא בקאנטרי השכונתי, כי "זה ממש נוח ובמרחק הליכה". זה ימשיך בהכנת שיעורי בית יחד ובתזכורת לילד שהוא צריך להתאמן בבית גם בזמן החופש הגדול.

אולג דולגופיאט סיפר, למשל, שהיה נוכח באימונים של בנו מאז שהיה קטן והיה שותף פעיל בהתקדמותו. הוא לקח אותו כפרויקט חייו, ויחד עם הפרפקציוניזם חסר הפשרות ידע להעניק לבנו את המעטפת התומכת, המכילה והאוהבת. זהו סיפור יוצא דופן של ערבוב המנטליות הרוסית והישראלית, שהביא להישג חסר תקדים עבור ישראל.

גם מדליית כסף במשחקים האולימפיים היא הישג מרשים ביותר שראוי להערכה, אבל היכולת להפסיד בכבוד ולפרגן למנצח הן התכונות שמאפיינות מישהו שאין לו חסך באהבה וחום. הלוואי שברוסיה עצמה היו לומדים איך להעניק, לצד ההצלפות והאשמות האחר, גם את החום והיכולת לפרגן, שכל כך נחוצים לא רק כדי לייצר את ההצלחה, אלא גם את הסיפוק ממנה.

סוניה גורודיסקי היא כתבת החינוך והכלכלה של וואלה!

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully